הרכבת למוות

הרכבת למוות
שעה: 15:00
"לאן אנחנו נוסעים?" טוני שאלה אותי.
"לא יודעת. אימא אמרה לשים את הבגדים הכי יפים כי אנחנו הולכים לחגוג..." עניתי והסתכלתי על איש קשיש שמעשן סיגריה למרות האיסור.
"ובכל זאת, לאן? ואיפה אימא?" היא לא יכולה להפסיק לדבר.
"טוני, עזבי אותי. ואימא מדברת עם הנהג." סוף-סוף היא שתקה. אבל לא להרבה זמן, כי אז היא המשיכה-
"זו הנסיעה הכי ארוכה שאי פעם נסענו. זו נסיעה יותר ארוכה מהנסיעה שלנו לברלין עם סבתא דורה. אניטה, את מקשיבה לי?"
גלגלתי עיניי. "כן, כן, בטח..."
"אז, אם אנחנו גרות במינכן, וזו נסיעה ממש ארוכה, יכול להיות שהיא לוקחת אותנו לֶהמבורג? אני חושבת... הו! הנה היא באה! א י מ א!" טוני צעקה וכל האנשים הסתכלו עלייה.
"לאן אנחנו הולכים?" היא שאלה. בלה-בלה-בלה. איזה חופרת.
"הפתעה..." אימא אמרה בסודיות.
ואז הנהג קרא – "כל הנוסעים, תחנת ירידה אחרונה. כולכם מתבקשים לרדת, הגעתם להמבורג."
"הא – הא! ידעתי!!!" טוני שמחה. משהו נראה לי חשוד. אימא לעולם לא נסעה אתנו לאיזושהי עיר רחוקה ממינכן.
"עכשיו את יכולה לספר לנו מה אנחנו עושות בהמבורג?"
"אנחנו מבקרות את היידי, כמובן!" אימא אמרה כאילו הייתי אמורה לדעת את זה. היידי הייתה חברת ילדות של אימא. אבל זה לא הגיוני. תמיד שהיידי ואימי היו רוצות להיפגש, הן היו קובעות להיפגש במקום נטרלי.
"מה יש לנו לעשות אצל היידי?" אמרתי בחשד. טוני, לעומתי, שמחה. אני לא מתפלאת. היא ממזמן רצתה להיפגש עם ביתה של היידי- פיבי. טוני היא בת שמונה ואני בת שתיים עשרה. אני הרבה יותר גדולה ממנה ומבינה. ואני מבינה שיש פה משהו שהוא לא לעניין.
נסענו באוטובוס והגענו לשכונה שבה היידי גרה. היא גרה בבניין גבוה במיוחד, בקומה השלוש עשרה.
"היידי!" אימא צרחה משמחה כשהגענו. היידי חייכה ואמרה, "מריה, אני לא מבינה למה אנחנו נפגשות אצלי ולא בעיר שיותר נוחה לשתינו..."
"הו, שטויות במיץ! לא ביקרתי אותך כבר חצי שנה!" אימא אמרה ונכנסנו. אני לא יודעת למה, אימא הייתה מאושרת מהרגיל. וגם טוני, כמובן. היא שיחקה המון עם פיבי.
נשארנו עד הערב, ואז אימא אמרה שאנחנו נישן אצלה. אבל זה לא מסתדר לי, כי מחר יש לימודים, ואימא תמיד נגד היעדרויות מבית-הספר. אבל הייתי עייפה ולא היה לי כוח לענות. הלכתי לכיוון חדר האורחים ונרדמתי עם השמלה היפה שלי.
שעה: 02:00
איה, אחח...! הרגשתי מכה בכתף, ואז הרגשתי כאילו משהו סוחב אותי.
"מי זה???" צעקתי. ראיתי מקום לא מוכר ונזכרתי שאנחנו אצל היידי.
לא היה קול. אבל הרגשתי שיער מתולתל כמו של אימי, והבנתי שזו היא.
"אימא?" שאלתי.
"כן, אניטה?"
"מה את עושה?? עכשיו שתיים בלילה!"
"הו... זה לא משנה. אני מחכה לזה כבר הרבה זמן," ידעתי שהיא מחייכת.
"לֵמה את מחכה?" שאלתי בחשש.
"לַסוף... חוץ מזה, ניפגש כבר למעלה...!" הייתה שתיקה, ואז ראיתי במרפסת דמות קטנה רועדת מקור. זו הייתה טוני, אחותי.
"אימא, מה את עושה?" טוני שאלה. התמימות הזו... מאיפה היא הביאה אותה?!
"מה אני עושה? הו, חשבתי שהבהרתי את עצמי. אם לא, אחזור שוב- אני הורגת אתכן!" ייתכן ששמעתי נכון??? מה אימא שלי אמרה??? היא שתתה יותר מדי אלכוהול או מה?!?!
אבל לא. גדר המרפסת הייתה נמוכה ואימא דחפה אותי ואת טוני ביחד מקומה שלוש עשרה לקרקע.
טראח. נחתנו. טוני לא השמיעה כלום. מגופי ירד דם, והמון. הרגשתי גם מכה בגב, ומיד אחד השכנים ראה אותנו וקרא, "מישהו ניסה להרוג את הילדים שלו!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!"
ואז כל השכנים, שהיו ערים באו, כולל היידי. מדירתה של היידי נשמעה ירייה.
אימא שלי התאבדה!
טוני עדיין לא אמרה כלום, וזה מוזר, בהתחשב בעובדה שהיא כל הזמן מדברת.
אחד הבחורים הזמין אמבולנס, שהגיע תוך דקה. הוא לקח אותי ואת טוני.

שעה: 07:00
מצאתי את עצמי הבוקר בכיסא גלגלים. אני לא שכחתי מה קרה אתמול, אפילו שעשו לי הרדמה.
"טוני?" שאלתי. רופאה עם שיער שחור התקרבה אליי.
"אז את הילדה שזרקו אותה ואת אחותה מהמרפסת?" היא גיחכה. איזו חוצפנית.
"כן, איפה אחותי?"
היא היססה. "חכי רגע.." אמרה.
היא יצאה מהחדר לחמש דקות וחזרה עם עוד רופא.
"שלום, אני ד"ר וולף. את אניטה, נכון?" אמר.
הנהנתי.
"אז, דבר ראשון, זה נס, את יצאת בנס בחיים. אבל את רואה, את לא תוכלי ללכת. את נכה. אני מצטער, חמודה, אבל זכרי שאין דבר גרוע מהמוות. אז את בחיים. אה... אחותך, טוני, נפחה את נשמתה,"
ואז זו הייתה הפעם הראשונה שהתמלאתי באהבה לטוני. "טוני.. מתה..?!" דמעות זלגו על פניי.
"כן, אנחנו מצטערים חמודה. וגם אימך, התאבדה. את תתגוררי אצל דודתך. היא נמצאת כאן."
תהרגו אותי. פשוט תהרגו אותי. אחותי נהרגה ע"י אימא שלי, שהתאבדה. ואני נכה. אני לא יכולה לדגמן או לרקוד. אני נכה.
אחרי שבע שעות של טיפולים והרדמות, גזירת שערי והפיכתי לקרחת, יצאתי מבית החולים שם היו המון, המון כתבים.
"אניטה, איך את מרגישה ללא שיער?" שאלו. או, "אניטה, האם את מתגעגעת לאימך שהרגה את אחותך?" וכל מיני שאלות שרציתי אני בעצמי למות.
אני לא מאמינה. זה לא סיוט.
אני נכה וקירחת ועם כמה מוגבלויות. אין לי אימא ואין לי אחות.
פעם ראשונה שהתחלתי להעריך את החיים הקודמים שלי.
אני מתחננת, תחזירו לי אותם!

-- הסוף --