קנדה, אונטריו.

הכול קרה לפני שמונה שנים, הייתי אז בן תשע, כל כך מפוחד ולא יודע את דרכי, חשבתי שזה הסוף אבל זה לא היה הסוף זה היה רק ההתחלה...
...
אמא נכנסה ואמרה, אתם לא חושבים שהגיע הזמן לעבור מפ'ה?. עיר חדשה, חברים חדשים, מקום חדש, בית חדש, הכול, חדש, וכל כך רחוק..
מה?. צעקתי.
טום, אבא פתאום דיבר, אמך ואני החלטנו ביחד שאנחנו עוברים לקנדה, שם יהיו לנו חיים יותר טובים, אני בטוח.
אבל אמא.. אני לא רוצה לעזוב!.
חמוד שלי, תבין שזה בישבילך, פ'ה, בכפר הזה אין לך עתיד, ואנחנו לא רוצים שתגמור כמונו, עם עבודות לא טובות, אנחנו רוצים שתצליח ותפרח, ופ'ה , זה לא יקרה.
אבל אמא..
טום, בבקשה שמעת את אמא שלך, אנחנו עוברים לקנדה!.
ומפ'ה התחיל הסיוט שלי, קנדה, מקום יפה, אין לי ספק בכך, ומקום בטוח ומלא חוויות, מקומות כל כך יפים יש שם, אבל שם, שם הכול התחיל..

קנדה:
הגענו לקנדה, הגענו לרחוב אונטריו, הגענו לשכונת אונטריו, ולבסוף הגענו בשעה 7 לבית החדש שלנו, כל כך יפה הבית, גדול, כל כך גדול, אמא ואבא נכנסו לבית ואני אחריהם, לפני שנכנסתי ראיתי משהו מוזר, בסוף הרחוב ילדה קטנה ישבה שם ובכתה, המשכתי להסתכל עלייה ואז היא סובבה את פנייה לכיווני וצעקה צעקה מאוד מפחידה ושמעתי בום וכל כך נבהלתי, פתחתי את הדלת ונכנסתי לבית..

אחרי שבוע:
לילה טוב, אמא אמרה.
לילה טוב, אמרתי.
הלכתי למיטה, כיביתי את האור, וניסיתי להירדם, אבל לא הצלחתי, קמתי והתיישבתי על המיטה, ולא הדלקתי את האור כי לא היה לי כוח, אז לקחתי פנס והארתי את פניי.
ואז, שמעתי קולות, חשבתי שזאת אמא, שבאה לבדוק אם אני ישן אז זרקתי את הפנס וחזרתי למיטה, אחרי כמה דקות שאני מתחת לשמיכה הדלת לא נפתחת ואמא לא באה בכלל , אבל עדיין שמעתי קולות
הקולות הלכו ונהיו יותר ויותר רועשים, עכשיו באמת פחדתי, לא הבנתי מ'זה, אמרתי לעצמי:
אני לא מוריד מעליי את השמיכה, אבל אז נעשה לי חם והתחלתי להזיע אז הורדתי את השמיכה, ומולי עמדה אותה ילדה שבכתה ברחוב לפני שבוע, רציתי לצעוק אבל היא רצה במהירות אליי, וסתמה את פי, ואז היא התחילה לדבר, היא דיברה אבל לא הבנתי מה היא אמרה, רציתי רק לצעוק, אבל היא לא הרפתה ממני, ואז היא אמרה אונטריו, וחשבתי, זה השם של הרחוב, מה קשור?.
"למהחיכ דלעג דכשע קרטקנמ שדבכעש 'טונמדג לכגכצסב.." היא המשיכה לדבר,בשפה לא מוכרת, ואז ליד השולחן ראיתי את הפנס שזרקתי מקודם, הייתי קרוב לשולחן ניסיתי לקחת אותו, הושטתי את היד והצלחתי, הדלקתי אותו וכיוונתי עלייה את הפנס ואז היא נרתעה לאחור, ופנייה התחילו להתקמט, עכשיו הייתה לי הזדמנות לצאת מהחדר, אבל היא קמה ואמרה:
אין לך לאן לצאת, ההורים שלך לא פ'ה.
ההורים שלי!.מה עשית להם?. שאלתי ועדיין כיוונתי עלייה את הפנס.
הזמן שלהם הגיע, ועכשיו הזמן שלך.
הזמן למה?. לא הבנתי, תעזבי אותי אני רק בן 9.." כמעט בכיתי.
בלי ששמתי לב היא לקחה את השמיכה שלי וכיסתה את פנייה ואז רצה אליי שוב, כמו מקודם מהר ותפסה אותי, העיפה מיידי את הפנס, הורידה את השמיכה שעל פנייה ואמרה:
עכשיו הגיע זמנך, ואחרי המשפט הזה הרגשתי שכאילו משהו נכנס לגוף שלי, כאילו שואב ממני את כול הכוחות, ולוקח אותם איתו, צעקתי לה שתפסיק והיא לא הגיבה, הכאבים נהיו יותר ויותר חזקים..
ואז ראיתי את נשמתי יוצאת החוצה וגופי מוטל על הרצפה.
עליתי לשמיים, ומשם ראיתי את גופי קם, והעניים השתנו מצבע חום לצבע אדום, ואז שמעתי את המילה הזאת שוב:
אונטריו!.