Violet blood-פרק 1

קול הציפורים המצייצות העיר את ויולט, שפקחה את עיניה לאחר מצמוצים ספורים, ויולט הציצה בשעון התלוי על הקיר וקפצה ממיטתה, "חמישה ל-8!" חשבה ותוך כדי לבשה את חולצתה הצהובה.
"סליחה על האיחור..." מלמלה כאשר נכנסה לכיתה, היא התיישבה לצד חברתה הטובה, אדלין, "למה איחרת?" שאלה את ויולט וזו הסבירה לה.
בסוף השיעור המורה חילקה לתלמידים את המבחנים בהיסטוריה, "תאלצי לחזור על החומר בבית, ויולט!" אמרה המורה והגישה לה את המבחן המאכזב, "נכשלתי!" לחשה לאדלין, אשר קיבלה ציון "טוב".
נשמע הצלצול והכיתה התחלקה לשתיי קבוצות: בנים ובנות, כל אחת מן הקבוצות פסעה לעבר מורתה, אנג'לינה, המורה לחנ''ג של הבנות, ביקשה מהן להתחמם ע''י ריצה סביב אולם הספורט.
ויולט התעייפה במהירות והניחה את כפות ידיה על ברכיה, "ויולט! להמשיך לרוץ!" קראה אנג'לינה בקולה הצפצפני והגבוה, "קדימה ויולט, אל תפסיקי לרוץ! את לא רוצה "נכשל" נוסף, נכון?" צחקה קריסטין ואיתה גם שאר חברותיה, "זה לא עניינך!" סיננה ויולט והמשיכה לרוץ, קריסטין התעלמה מדבריה:"משהו לא בסדר במוח המזערי שלך!" ויולט עצרה בפתע ונשפה בחוזקה, "הכל בסדר איתי!" קריסטין העוותה את פניה וצעדה אליה במהירות, כך גם אנג'לינה.
"בנות! מה זה אמור להיות?! חזרו לריצה!" היא פנתה אל ויולט, "ויולט, השארי לבצע 3 סיבובים נוספים בתום בית הספר!"
בסוף היום, ויולט תפסה את תיקה ורצה לביתה במהירות, בעודה חושבת: "איזה מין יום זה?! בתחילה אחרתי לבית הספר, לאחר מכן נכשלתי במבחן ההוא וכעת קיבלתי עונש ונזיפה מאנג'לינה...כמה שאני שונאת את קריסטין!"
"נכשלת בהיסטוריה?! לא למדת למבחן!? ויולט, את יודעת כמה קשה לך בהיסטוריה, איך יכולת?" כעסה אימה בשעה ששמעה על הציון המאכזב, "כן למדתי למבחן, השאלות...היו נורא מסובכות!" התרגזה ויולט.
"זה ממש לא בסדר! ואל תשקרי לי, את לא למדת, אם היית לומדת לא היית נכשלת! זה כה מרגיז שבשעה 7 בערב, לאחר שאני עובדת קשה אני צריכה לקבל ציון כזה." צעקה אימה.
"אני כן למדתי!" ויולט צעקה בחזרה, "במקום להבין אותי את רק צועקת עליי!"
"אל תצעקי עלי! מה אעשה איתך...בקצב הזה לא תתקבלי לאף תיכון."
אימה של ויולט נכנסה לחדר האמבטיה ושטפה את פניה המזיעות, ויולט הרגישה כה פגועה, "אילו רק ידעה איזה מין יום חוויתי." חשבה, היא כעסה והחליטה לצאת החוצה, לטרוק את הדלת אחריה ולרוץ...הרחק ככל האפשר.
לאחר כ-10 דקות של ריצה, ויול עצרה לנוח וכמו בשיעור החנ''ג, היא הניחה כפות ידיה על ברכיה ונשמה בקושי.
לפתע הבחינה בדמות אדם אוחזת ב"דבר" מה, ה"דבר" נבח. ויולט אשר מאוד אהבה בעלי חיים, התקרבה לראות מה הדמות עושה, היא ראתה נער גבוה וחסון, אוחז בכלב, ויולט נשכה את שפתה, כה רצתה לעזור לכלב אך מי יודע כמה מר גורלה יהיה אם תנסה לעזור.
ויולט עמדה מאחורי עץ והמשיכה להביט במתרחש, הנער הזיז את פרוותו של הכלב לצדים, קירב את ראשו ולפתע, נעץ את שיניו בעור הכלב, שבנח שוב ושוב והתנועע ללא הפסק.
ויולט התכווצה במקומה וחשה בחלחלה, הנער הרים את ראשו והותיר כתם דם גדול על עור הכלב, היא נתקפה פאניקה וזעזוע, "רוצח!" קיללה אותו בליבה, הנער נעץ שוב את שיניו בגופו של הכלב, הכלב פלט אנקה ארוכה ומייגעת, היא השפילה את מבטה בעצב והניחה לדמעות למלא את עיניה, היא הרימה את מבטה מעלה.
מבטה פגש במבטו של הנער, היא קפצה ממקומה והחלה לרוץ בבהלה, הנער גם גם כן החל לרוץ, "הצילו! רוצח!" הנער היה מהיר ממנה, הוא תפס את זרועה ואטם את פיה.
"אתן לך כסף! בבקשה, אל תפגע בי..." ויולט התחננה.
"הרגעי! לא אפגע בך... חטטנית אחת! פשוט עמדת והסתכלת!? בכל אופן שמי פיטר ומכיבן שראית איך שתיתי את דמו המתוק והמיוחד...של הכלב ההוא, עליי להסביר לך כמה דברים!" אמר בקול נעים.
ויולט ניסתה לברוח שוב אך הוא דחף אותה, נעץ בה מבט חודר והתיישב לצידה.
"אני לא רוצה לשמוע כלום!" ויולט צרחה, "תן לי ללכת!" הוא נעמד מולה והביט בה בזעם.