דמיונות

לילה, אני במיטתי, שוכבת ורק חושבת.
קולות משונים פתאום שומעת.
אולי אלה החתולים שמייללים שם בחוץ.
אולי זה האנשים האלה שמשתכרים כל לילה.
ואולי, אולי זאת סתם אני, אם הדמיונות שלי...

לילה, אני במיטתי, שוכבת ורק חושבת.
פתאום מרגישה כאילו צעדי ענק מתהלכים בביתי.
אולי זאת אמא שהחליטה לקחת כוס מים.
אולי זה אבא שמתהלך בסלון כי איננו מצליח להירדם כמעט כמו בכל לילה.
ואולי, אולי זאת סתם אני, אם הדמיונות שלי...

לילה, אני במיטתי, שוכבת ורק חושבת.
פתאום נעשה לי חם.
אני קמה, פותחת את דלת חדרי וצועדת צעדים קטנים לכבר הסלון.
הגעתי, נושמת נשימה ארוכה ומדליקה את האור.
ממשיכה לעבר המטבח, ולהפתעתי ולשמחתי מישהו כבר היה שם, מחזיק את דלת המקרר, כאילו מונע ממנה להיסגר.
התקרבתי, הפעם בצעדים גדולים יותר.
זאת הייתה אמא, שוב נשמתי נשימה ארוכה ונרגעתי.
"אמא אפשר כוס מים בבקשה?" שאלתי, והתיישבתי על כיסא שהיה במטבח.
"כן בטח מתוקה אני כבר מביאה לך." אמא אמרה בעודה עומדת ואני רואה אותה רק מהגב.
כשהבחנתי שלאמא לוקח יותר מדי זמן להביא לי כוס מים קמתי, נגעתי לאמא בכתף ואז שמעתי קול...
"מ-ה א-ת ע-ו-ש-ה י-ל-ד-ה??" הקול דיבר.
לרגע לא הבנתי מאיפה הקול הזה הגיע אבל אז הוא היה נשמע מוכר, קול מוכר רק טיפה שונה.
סובבתי את אמא וקלטתי שזאת לא באמת אמא.
זה היה, מישהו. מישהו מפחיד שאיכשהו ידע לחקות את קולה של אימי.
הפלתי אותו על הרצפה, חיפשתי את דלת הכניסה פתחתי את הדלת במפתח שהיה תלוי על צווארי וירדתי במדרגות.
לא היה אור, הכול היה חשוך בחדר המדרגות.
נפלתי, פחדתי שהוא ישיג אותי אז קמתי מהר והמשכתי.
אני בחוץ, חשוך פה יותר, שום מנורה לא דולקת, שיכורים מסתובבים להם אי שם, אני מפחדת.
אני רצה, ורצה, ורצה...
הכול עדיין חשוך כל כך, אני כל כך צמאה.
"את רוצה אולי כוס מים?" פתאום מישהו שאל וזה היה ההוא.
ניסיתי לרוץ אבל הוא תפס אותי, נשכתי את הזרוע שלו ורצתי, רצתי כמה שיותר מהר אבל הוא הצליח להגיע אליי.
הוא תפס אותי אותי בזרוע, וזה כאב.
הרגשתי כאילו מישהו נתן לי מכה מאוד מאוד חזקה בראש, וכולי מדממת.

ואז... קמתי!
וקלטתי שכל זה היה בעצם חלום, כי כשקמתי הייתי במיטתי בריאה ושלמה.
חייכתי לעצמי ואמרתי:
"מזל שזה היה רק חלום..." בעודי נושמת לרווחה.