דרושים חיים \ פרק 1

הבטתי במסך המחשב בתהייה. המילים פשוט לא יצאו מפי, המוח שלי היה ריק ממשפטים ומושגים שיוכלו להיות לפחות.. ההתחלה של הסיפור הקצר שלי.
אני לומדת כתיבה יוצרת במשך שלוש השנים האחרונות, כבר בת 22 ומעולם לא יצאתי להרפתקה כזו שתגרום לחיים שלי להשתנות. להרפתקה שתגרום לבלוטות הדימיון והפנטזיה שבתוכי לפרוש כנפיים ולהתעופף למקומות שמעולם לא ביקרו בהם, שחלמו להיות בהם ולדעת עליהם במשך זמן רב כלכך..
החיים שלי בנאלים, רגילים, חסרי כל ריגוש שיעיר אותי מהאדישות שבה אני חייה מהרגע בו נולדתי. תמיד הייתי כזאת- אדישה, שמשאירה את הרגליים שלה על הקרקע בצורה מתמדת ולא נותנת לעצמה להתפרש לחלקים אחרים ביקום המרהיב הזה. תמיד הייתי רצינית, וחשבתי ששום דבר לא יעיר אותי מהאדישות אלייה נקלעתי.
תמיד הייתי כותבת על החלומות שלי, על הפנטזיות שלי, על הרצונות שלי ועל התהיות שלי, על מקומות שבהם מעולם לא ביקרתי.
סופר מוצלח לא יכול לכתוב על דברים שלא קרו לו, על מקומות בהם לא ביקר, הוא צריך להבין את הרגש של הדמויות שהוא יוצר. ולכן גם לא סיימתי שום סיפור, אפילו לא סיפורים קצרים, לא יכולתי להבין מה אני כותבת, מעולם לא הרגשתי רגש של אהבה ומכאן של חוויתי שום אכזבה ממנה. לעומת זאת, חוויתי אכזבות רבות ממערכות יחסים כושלות, חלקן אפילו מעולם לא התחילו.
רציתי הרפתקה. רציתי ריגוש. רציתי חוויה שלעולם לא אשכח.
רציתי אומץ.
לא מצאתי את המילים לסיים - או להתחיל- את הסיפור הקצר שאני צריכה להגיש היום, לכן לקחתי את אחד הראשונים. בין הרגעים הראשונים בהם הבנתי שכתיבה- היא הייעוד שלי, ושאעשה הכל בשביל לממש את הייעוד הזה. זו לא פנטזיה ולא רצון עז. זו מטרה.
אבל בדרך למטרות יש מכשולים רבים, לפעמים אני תוהה אם יש לי את הכח הזה לעבור מכשולים רבים מדיי בדרך להצלחה במקצוע הקשה הזה.
כן, כתיבה היא מקצוע קשה, קשה יותר ממה שנדמה ונראה. סופר שרוצה שיכירו בו ובכתיבה שלו חייב להיות בעניינים תמיד, לבסס ולהביע עמדה, להראות שהוא בין הטובים ביותר ושהוא שם להישאר.
סופר צריך שתהייה לו השראה בצורה מתמדת, הוא צריך את הסבלנות לסיים סיפור שהוא התחיל. בין אם זה סיפור קצר של עשר שורות ובין אם זה ספר של ממש, עם עלילה ודמויות ראשיות.
סופר צריך להבין.
ובמקום בו אני נמצאת עכשיו, אני מנסה להבין, אבל עדיין לא מצאתי את מה שיגרום לי לעשות את זה, עדיין לא מצאתי את מה שיוציא אותי מכאן.
הבטתי בסיפור הקצר ששלפתי מהמגירה, הכותרת שלו הייתה "ניסיון ראשוני" . הכתיבה הייתה ממוצעת מאוד, חסרת מילים ספרותיות ויותר מילים של ילדה בת 14 שרק התחילה לכתוב לראשונה בחייה- זה מה שזה היה בעצם .
אוכל לומר שהייתי עייפה והמילים פשוט יצאו כמו שהן יצאו. אין מה להתווכח, אני תלמידה טובה בדרך כלל- בעיקר בגלל שהראש שלי תמיד נמצא על הקרקע, בגלל שאני לוקחת השראה מסיפורים אחרים, מסופרים אחרים שנותנים לי רעיונות לסיפורים חדשים. אף פעם לא כתבתי על משהו שאני עברתי. זה הגיוני - לא באמת יש לי את האומץ לעשות את זה, או חומר לכתוב ממנו.
הסיפור הקצר "ניסיון ראשוני" דיבר על נערה בת 18 שסיימה את כיתה יב' וסוף סוף יוצאת ל"עולם המבוגרים"- ככה היא קוראת לו-, ולבסוף מבינה ששום דבר לא באמת צריך להתשנות, רק הדרך בה היא רואה את העולם.
שטויות. מה הנערה הזו מבינה בכלל ? !
לא האמנתי שאני כתבתי את השטות הזו, אבל כבר איחרתי לשיעור- ואין זמן להתחרט על בחירות שגויות, מי כמוני יודעת.
לקחתי את תיק הגב שלי ויצאתי מהחדר, ממהרת אל הכיתה בתקווה שלא אאחר לשיעור.
המורה שונא מאחרים, מאמין שהם לא רציניים.
המחשבה על להביא סיפור קצר אחר, משהו מהתקופה האחרונה חלפה בראשי, אך נעלמה מיד כשתמונת המורה עלתה במוחי והחלטתי להמשיך לכיתה במחשבה כי עדיף להגיע לשיעור בזמן עם סתם עבודה, מאשר לאחר עם עבודה אחרת- הרי הוא במילא לא יקבל את העבודה. או את התלמיד שהביא אותה, הוא מאוד נוקשה.
אנחת הקלה יצאה משפתיי ברגע שנכנסתי אל הכיתה ומבחוץ נשמע הצלצול. הצלחתי להגיע בזמן. התיישבתי במקומי במהרה, וכשהרמתי את מבטי להביט אל קדמתה, הופתעתי לגלות שמורה אחר נמצא שם ולא מר.אובריאן, המורה הנוקשה.
כולם התיישבו בכיסאותיהם והתערבבו ביני. הרבה התלחששויות היו בין הסטודנטים, אף אחד לא הבין לאן נעלם המורה הקודם- אם קרה לו משהו, אם פיטרו אותו...? ואני השתתפתי איתם בחששות. עם כמה שמר.אובריאן היה מורה קשוח, זה עשה טוב לתלמידים, הוא עודד אותם להצליח בשיעורים בצורה רצינית, להיות הטובים ביותר.
הבטתי במורה החדש, הוא עמד במקומו, מגניב מבטים חטופים בנו ואז בשעון היד הכסוף שלו. הוא נראה צעיר מאוד, תווי פניו היו צעירים וחסרי מגרעות, חסרי קמטים המעידים על זקנה וחוכמת חיים, ושיערו היה שחור ושופע, לא מקריח אפילו במעט, צעיר מדיי בשביל להיות מורה.. מי הוא ?
"שלום תלמידים" פתאום פצה את פיו, הכיתה השתתקה באותה השנייה, כולם הביטו בו ברגע שדיבר, "אני המורה החדש שלכם לכתיבה יוצרת מעשית" משפט שהחזיר את הלחשושים בכיתה, בהתעלמות מחוסר השקט, המשיך "מר. אובריאן נפצע אתמול בתאונה והוא נמצא כרגע במצב יציב בביה"ח המקומי, נקווה לטוב בשבילו.." הוא הסתובב אל הלוח וכתב את שמו באותיות גדולות, "ג'יימס לאפארון" השם היה מוכר לי, אפילו מוכר מאוד, התשובה הייתה על קצה הלשון אבל.. פשוט לא יכולתי להיזכר מאיפה,"אתם יכולים לקרוא לי ג'יימס" .
השיעור עבר מהר משציפיתי, בעיקר עברנו על עד לאן הגענו עם המורה הקודם, איזה חומר כבר למדנו ואיזה מהמבחנים כבר עשינו.
"אז הבנתי מהתיק הלימודי שהייתם צריכים להגיש עבודה היום" המ ורה המשיך לדבר בזמן שאני נכנסתי להלם. דף חדש, עם מורה חדש, ואני מביאה לו סיפור שכתבתי כשהייתי בת 14. ברגע שחשבתי שכבר אבוד לי ואני אצטרך להוכיח את עצמי בצורה נואשת אחריי שיקרא את העבודה, ג'יימס הוסיף, "אתם יכולים לשכוח מהעבודה הזו" בטון הומוריסטי, הוא דיבר עם המון תנועות ידיים, הולך ממקום למקום על הבמה שלו, כמו עדיין נהנה מהמקצוע שלו, עוד לא התייאש.
במקום כלשהו הוקל לי, ידעתי באותו הרגע שבאמת קיבלתי את התחלה חדשה, "אבל במקומה, אני רוצה שלשיעור הבא שלנו תחשבו על הדבר הכי נועז שהייתם רוצים לעשות, תרשמו אותו על דף וכשאתם מגיעים לכאן פשוט תניחו אותו על השולחן שלי" ברגע שסייםנשמע הצלצול המעיד על סוף השיעור, חיוך קטן עלה על שפתיו של המורה ברגע שכולם קמו מכסאותיהם והוא הסתובב להביט בלוח ובתרשימים שכתב. קמתי גם אני ויצאתי מהכיתה יחד עם הזרם.
בהולכי בחזרה אל החדר שלי הבטתי בקבוצות הסטודנטים שהילכו יחד, בין אם בדרכם לכיתה ובין אם סתם נהנים לבלות יחד... תמיד הייתי יחסית בודדה, לא הצלחתי להיפתח לאנשים או למצוא את האומץ למצוא חברים חדשים. בתיכון הייתה לי חברה אחת, אך היא התקבלה ללימודים בחו"ל, ועזבה.
כאן יש לי חברה אחת טובה ואת ג'יין - השותפה שלי לחדר.
לא מצאתי מה שיניע אותי, בין אם זה ביטחון עצמי, או כסף,או בגדים יפים. ונשארתי ככה, לבד..
לפעמים טוב לי ככה, להיות לבד. בלילות גשומים, בזמן ששומעים את נקישות הגשם והרעמים מבחוץ, נותן השראה מדיי פעם לכתוב 3 עמודים בקושי, ולפעמים זה גורם לי להתעצב. אני עצובה על כלום. כי זה כן משהו שאפשר לתקן, במיוחד בשלב הזה בחיים, כשכולם כבר בוגרים יותר, מבחינה נפשית ומאוזנים יותר, אנחנו לא הילדים שהיינו פעם, גם לא אני.
פתחתי את דלת החדר שלי והנחתי את התיק על השולחן, מעבירה מבט חטוף במראה. אספתי לקוקו גבוה את שיערי השחור והמשכתי אל שולחן הכתיבה, מתיישבת מול המחשב הנייד שלי. נזכרתי במטלה שהמורה החדש נתן- "הדבר הכי נועז שהייתם רוצים לעשות" , כשלפתע, הדלת נפתחה במהירות מופרזת, ג'יין השותפה שלי, נכנסה לחדר כשגבר שלא הכרתי תלוי על שפתייה, לא מתנתק לרגע. מבלי להבחין בי, הם נפלו על המיטה, הדלת נסגרת בקושי בחריקה מאחוריהם ולא אכפת להם, הם היו בתוך הרגע.
השתעלתי בשקט והוצאתי את הלפטופ מהתקע אליו היה מחובר, "הוו, הממ" ג'יין הפסיקה ברגע שקלטה אותי בזווית העין, "זה בסדר, אני בדיוק הולכת" אמרתי בחיוך מובך, ויחד עם המחשב יצאתי במהירות מהחדר, לא מעוניינת להפריע יותר מדיי.
התקדמתי לאורך המסדרונות לכיוון חדרה של אמה, חברה טובה שלי כבר המון שנים. כשהגעתי לחדרה דפקתי בעדינות בדלת, מצידה השני שמעתי צעדים ואז היא נפתחה, אמה עמדה בכניסה לחדר, מתחבאת מאחוריי הדלת, שיערה הפרוע העיד על ישנוניות, " היי סיוון, משהו דחוף ? " שאלה בעייפות.
"לא ממש, פשוט חשבתי להישאר כאן לסיים איזה חיבור, ג'יין קצת עסוקה" צחקתי וצעדתי צעד קטן פנימה בזמן שהיא סגרה מעט את הדלת, "האמת היא שגם אני קצת עסוקה" אמה אמרה באי נוחות, ידעתי כמה קשה לה לסרב, "ניית'ן כאן" . הבטתי בה, מבט תוקף שנתתי לעיתים רחוקות. היא ידעה בדיוק מה חשבתי על העובדה שניית'ן נמצא אצלה בחדר.
"שוב? " שאלתי בעצבנות ואכזבה באותה העת, לא האמנתי שהיא נפלה שוב בשטויות שלו, "נדבר על זה אח"כ " היא אמרה מבטה מורכן מטה וסגרה את הדלת במהירות.
הלכתי משם, מאוכזבת מהחברה שלי. ניית'ן פגע בה פעמים רבות כל כך, על דברים בלתי נסלחים.
החלטתי לצאת עם המחשב אל החצר, במזג אוויר כזה, קריר, כולם העדיפו להישאר בחדרים שלהם, לצפות בטלוויזיה עם החימום, אני מאלו שמעדיפים לשבת על הדשא, לבד, בשקט, ולהרגיש את הקור חודר לעצמותיהם, להנות ממנו ...
התיישבתי תחת עץ נמוך, כל עליו ירוקים, בשיא צמיחתם, הרגשתי את הרוח על עורי, מעבירה בי צמרמורות קור עדינות.. פתחתי את המחשב הנייד ובו מסמך וורד לבן ריק היה מוכן לכתיבה.
מה עכשיו ?