האמת האמיתית

"מה זאת אומרת את לא רוצה לבוא?" שירן שאלה בקול מופתע
"זה פשוט לא מתאים לי" ענתה סתיו והביטה סביבה. מנסה להתחמק ממבטה של חברה.
"מה את יכולה לעשות בשבת במקום לבוא לבני עקיבא?" שאלה שוב שירן
"אני פשוט לא יכולה, בסדר?" שאלה מעיין, מתעצבנת מעט אך עדיין לא רוצה לספר את האמת
"מה קרה?" שואלת שירן שוב
"כלום"
"ספרי לי"
"לא קרה משהו שאת צריכה לדעת עליו" ענתה מעיין בקול יבש "ואם גמרנו יש לי שיעורי בית בחשבון לגמור"
"מעיין..." אומרת שירן, מנסה להתפייס
"לא שירן" היא עונה "אין לי כוח לזה"
"פשוט... אני רוצה לדעת מה קרה"
"ואני לא רוצה לומר לך!" ענתה מעיין וטרקה בכוח את דלת הלוקר שלה.
"מעיין אם זה משהו שאני יכולה לעזור אני- "
"את לא יכולה לעזור! אף אחד לא יכול!" מעיין אמרה והסתובבה לכיתה
"מה כבר קרה?" שאלה שירן, מנסה להבין מה מעיק על חברתה "ואיך כל זה קשור לבני עקיבא בשבת?"
"אני לא יכולה לבוא לבני עקיבא" ענתה מעיין
"למה- ?"
"כי אני חילוניה בסדר?!" צעקה מעיין, מודעת לעיניהן ואוזניהן של בנות כיתתה. "כן, אני חילוניה! החברה הנחמדה שלך היא מישהי שלא היית מסתובבת איתה בחיים" היא הביטה בשירן בקור עז
"מעיין, לא ידעתי..." שירן הייתה המומה
חילוניה! החברה הכי טובה שלה חילוניה! היא לא האמינה שזה קורה לה!
"בטח שלא ידעת!" קראה מעיין "זה מעולם לא עניין אותך. וכמה אהבת לרכל על הבנות פה בשכבה שלובשות חצאיות קצרות ורצות אחרי בנים. אבל אני מאמינה שבתורה יש חוק על שמירת הלשון לא? לא ללכת רכיל. אני לא רואה אותך מקיימת את זה"
"אני פשוט לא מאמינה..." אמרה שירן המומה.
"אז תאמיני! קיבלת את האמת. היא פשוט התפוצצה לך בפרצוף נכון?" שאלה מעיין ותפסה את התיק שלה. מכניסה פנימה ציוד ואז יוצאת מהכיתה. "אבל אל תדאגי, את בטח לא תשמעי ממני יותר"
"מעיין..." שירן הביטה בדלת שנטרקת, חברה שלה עזבה.
חילוניה... איך זה אפשרי?
היא נשבעה שלא לדבר יותר איתה. זה לא היה לרוחה בכלל.
אבל מעיין לא הקשתה עליה, מאותו יום היא לא נראתה בכלל באותה האולפנה.
כמה ימים לאחר מכן שירן קיבלה את הבשורה:
באותו יום שקרה מה שקרה מעיין ברחה מבית הספר, מחפשת נחמה כלשהי בכבישים. אבל כנראה שכשעצובים או ממורמרים לא שמים לב למעשים שעושים.
היא נהרגה באותו היום.
בתאונת דרכים, וביקשו משירן לבוא כדי להספיד אותה.
בדמעות חנוקות שירן עלתה ודיברה על כמה שמעיין הייתה חברה טובה ואז הבינה את גודל טעותה:
לא משנה אם אתה חילוני או דתי, לא משנה כמה אתה מאמין בדת.
העיקר הוא הבנאדם, דרך התנהגותו. האופי שלו.
חבל שהיא לא יכלה לומר למעיין עד כמה היא מצטערת.