אני ואת, לעולם לא ניפרד- פרק 5

כמו הרוח הוא רץ, רואה איך היא מתחמקת ממנו, לא רוצה אפילו להתקרב, הוא ידע שעוד צעד אחד והוא יהיה שם איתה. הוא נזכר במילים של המורה שלו "אל תחזר- אל תחזר" וככה המילים הידהדו בראשו, לא נעימות.
"אני לא מחזר" שמע את עצמו אומר מדי פעם כשהלך אחריי בנות בגילו אבל אף לא מצא אותה, אבל אולי הפעם הוא ימצא.
-----
"אוף הגשם הזה דיי מעצבן אה?" אמרה הילה והחזיקה חזק יותר את המטרייה שלה ואז צלצל הנייד שלה "הלו?" ענתה הילה לשיחת הטלפון הפתאומית שלה.
"כן.."
"בהחלט"
"מיד"
הילה סיימה את השיחה וחייכה לעבר נירה "יש מצב שאת מלווה אותי עד הבית של שירה?" נירה הינהנה והלכה אחריי הילה לאן שהיא הובילה אותה, לא משנה לה לאן.
-----
לא היה נעים לעקוב אחרייה מאחוריי העצים של האגם, וגם איזה מזל לו שיש כאן אגם. היא הלכה בזריזות מאחוריי איזה ילדה חומת שיער ועיניים זהובות, וכל רגע היא חייכה לעצמה, לבסוף הן הגיעו לבית חשוך, חשוך מאוד.
-----
"תיכנסי איתי?" הילה התחננה לפניה ונירה משכה בכתפייה "טוב בסדר, אבל מהר אוקיי? אמא שלי תדאג לי". הן נכנסו לבית החשוך והסתובבו שם מעט "תדליקי אור!" קראה נירה ופתאום נדלקו האורות וכל הכיתה עמדה סביבן.
"מה.. מה קורה כאן?!" קראה נירה מובהלת, מה פתאום כל הכיתה שלה בבית של שירה?!.
"יום הולדת שמח!" קראו כולם ואז הבינה, זאת מסיבת הפתעה- בשבילה!.
נירה הייתה מבולבלת עד כדי כך שלרגע אחד חשבה שכל זה זה לא בשבילה! היא הביטה סביבה- הבית היה מקושט בבלונים וקישוטים כמון שלט של "יום הולדת שמח!" וכאלה. בצד היו שניי שולחנות מלאים אוכל ובעוד שולחן היו כל המתנות שהיו ארוזות באריזת מתנה מהודרת ויפייפיה.
ופתאום נשמע "קליק!" וכל המבטים הופנו לעבר הסלון, משם נשמע הקליק, ונירה שלא ידעה מזה כלום הבינה שזה הדיי ג'יי שהכינו לה!.
"איך אני אוכל להודות לכם?!" קראה נירה בשמחה, מאושרת עד הגג.
---
"זה הזמן" מילמל לעצמו וניגש לבית שאליו נכנסה ופתח את הדלת שהייתה פתוחה. כל המבטים הופנו אליו, והוא במבטו הרציני נכנס וראה איך כולם בוחנים אותו "אני מחפש את נירה, היא פה?".