אני לא רוצה שזה יגמר ככה

אם היו שואלים אתחם לאן אתה מעדיף ללכת, לשבת שכבתית או הרצאה על גמלים, תגידו הרצאה. יש אנשים, הרבה מהם, שלא היו מהססים ללכת לשבת ולבסוף הם לא יוצאים פגועים, אבל אם המזל שלי זה לא יקרה.
אז אני והחברות הכי טובות שלי בחרנו חדר. אני התמקמתי למעלה על מיתת הקומותיים. ואז נוי,אחת מהחברות הכי טובות שלי, יש לישניים והשניה אוראל, באה מתחתי. ביום הראשון הכול היה מאוד כיף, הדלקנו נרות שבת וישבנו ביחד בשולחן, היו מלא צחוקים וממש נהנתי. ויותר מאוחר בלילה ישבנו ויברנו בנתיים שאנו דוחפות ממתקים לפה. היתה אווירה נעימה. ואת דניאלה החליתה שהיא הולכת לישון בחדר אחר כי שמה יותר כיף. אמרנו סבבה אבל מבפנים חשבתי שזאת חוצפה. לבסוף הלכנו לישון בשלוש.
קמתי בשמונה ושתיתי קפה, אחרי שתי כוסות חזרתי לחדר והתלבשתי. מצאתי את כולם כבר מוכנות לתפילת שחרית. אני לא אחת שמתפללת, בכלל לא, אבל הכרחתי את עצמי לשבת שם. היתה פעולה ואז עוד פעם תפילה ואז אוכל. גם אתמול הכי נהנתי בארוחת הערב, בדיוק כמו עכשיו. אני אוראל ונוי ואכלנו וצחקנו.
ואז באה הפסקת צהריים.
אף פעם לא רציתי שזה יגמר ככה, אבל אני לא יכולה להגיד שזה רק אשמתם. אני הלכתי לישון צהריים ופתאום אני שומעת צעקות שמעירות אותי.
אני רואה את דניאלה צועקת עליי, ונוי לידה, שקטה. כשדניאל בכעסים אורזת את הכל ויוצאת ונוי אחריה. הם השאירו מאחורם שקט וכעס, אני במיוחד לא רציתי שהשבת תיגמר כמו הפעמיים הקודמות, שבהן עיבדתי ארבע חברות. אני גם התאכזבתי מנוי, חשבתי שהיא תעדיף ליהיות לצידי.
אחרי חצי שעה נוי נכנסת. אני סימנתי לה לבוא למיתה שלי. ואז שאלתי אותה את מי היא מעדיפה, אותי או את דניאל. והכי כואב זה שהיא אמרה דניאל בלי לחשוב לשנייה.
ואז פתאום ברח לי המילים עופי מפה לנוי, היא יצאה וישר התחלתי לבכות. אני לא יודעת אל מה, אולי מתוך עיפות, אולי על איך שדיברתי אליה, או אולי על זה שהיא כבר לא אוהבת אותי. אהל משהו אחד היה בטוח. הרגע הפסדתי חברה טובה.
אני בטוחה שבינתים שאני בוכה, אם מרכלות עליי. רק חמש בנות נשארו לצידי, אחת מהם אוראל.
אחת הלכה לדבר אם נוי וחזרה אחריי דקה, היא אמרה שזה התצתברות שניהיתה לה ממני. ולצערי זה נכון. לא היתי החברה הכי טובה אליה. היו לנו זמנים מאוד טובים, אבל אני היתי מגעילה. לא קלטטי איזה אוצר היה לי.
בערוכת הערב לא יכולתי להסתקל לה בעינים. התבישתי בעצמי. לא אכלתי כי לא היה לי תעבו. רק ישבתי בלי לדעת מה לעשות אם עצמי.
הפעולה היתה על לסלוך לחברות. מה שהיה חסר לי. כל שנייה עמדתי לפרוץ בבכי. אחר כך נוי באה אלי לבקש סליחה, שתינו ידענו שהיא לא צריכה להצתער על כלום, אבל לא אמרנו את זה. כבר במשפת הראשון שלה פרצתי בבכי. היא ראתה את דניאל והלכה. היה לי קשה לארוז כי כל הזמן חשבתי על נוי.
אוראל כל הזמן אמרה לי ללכת ולבקש סליחה. אני רציתי, באמת שכן, אבל ידעתי שלא מגיע לי. לבסוף באתי אליה באותובוס וביקשתי סליחה, נתתי לה חיבוק והלכתי.
מאז כשאנחנו מדברות זה כמו פעם. אבל אנחנו לא מדהרות הרבה, אני כי לא מגיע לי, אז בטח היא חושבת שאני כועסת עליה כי אני לא מסתכלת עליה. אבל אני יודעת שיכח קלת זמו עד שהיא באמת תסלך לי. ועד אז אני יסבול.