המלאך

הוא רפרף בכנפיו קלות ואחר פרש אותן לרווחה, נותן לנוצותיו להתבדר ברוח הקלילה של שעת הצהרים.

כנפיים לבנות, צחורות כשל ברבור לבן. הוא נעמד במקומו נותן לגלימתו לנוע קלות ואחר ריחף באיטיות לעברי.

שערותיו הצהובות גלשו לו על כתפיו ושיוו לפניו מראה טהור, זוהר.

קמתי ממקומי מתבונן בעיניו, מימיי לא ראיתי מלאך. הוא חייך אלי ואני החזרתי לו חיוך משלי. אומרים שאין יותר מלאכים בעולם, אמרתי בפשטות.

הוא משך בכתפיו והתבונן בעצמו, איני יודע , אמר מעולם לא הייתי באזור זה. אולי באמת תוכל לומר לי היכן אני נמצא?

הסתכלתי בו מזווית העין. אינך יודע איפה אתה נמצא? הרי כל ילד מכיר את המקום הזה.

ואם אתה מלאך כמו שאני חושב שאתה , אז איך אתה לא מכיר את המקום הזה?

אם כך, אינך מלאך, קבעתי נחרצות.

הוא הביט בי בתימהון.

אך יש לי כנפיים, אמר ונפנף בהם, מרחף לגובהו של עץ הדובדבן הירוק.

אתה לא צריך להוכיח לי דבר , זה רק נשמע מוזר שאינך מכיר את המקום הזה, הרמתי גבותיי לעומתו.

והרי רק ברגע זה ירדתי לכאן ואיך אתה רוצה שאכירו?

מצמצתי בעיני, אתה צודק.

הוא חייך אלי וירד לצידי

ואתה גר כאן? שאל

בוודאי עניתי, ואיך לדעתך הגעתי לכאן , הרי אין לי כנפיים.

הוא צחק, אם כן אינך מלאך הוא קבע.

בוודאי שלא, אני גם מכיר את המקום הזה ואתה לא.

אם כך, אולי תוכל בטובך לומר לי מהו המקום הזה שאתה מדבר עליו כל כך, שאל אותי.

אני קורא לו "גבעת המציאות" ולפעמים הוא סתם נקרא "המקום"

וכולם מכירים אותו בשם זה? שאל

רק ילדי הכפר ואולי כמה מן המבוגרים, עניתי

נו, ואני אינני ילד ומכיוון שכך איני מחויב להכירו, הטיח לעומתי

חשבתי רגע ואחר נשכתי בשפתי, אתה צודק אמרתי לבסוף

הסתכלתי בו שוב מכף רגל ועד ראש.

בן כמה אתה? שאלתי בסקרנות, אם הנך בגילי תוכל להצטרף לחבורתינו , הוספתי.

הוא סובב את גלגלי עיניו כמנסה להיזכר. איני חושב שיש למלאכים גיל , הוא אמר , אנחנו פשוט חיים, איננו מתים בין כה וכה , ניסה להסביר.

טוב מאד , ספקתי בכפיי, אם כן אני קובע שאתה בגילי ותוכל להצטרף לחבורתנו- אכפת לך ?

כלל לא , ענה , ברצון רב.

הוא ריחף מעליי משיק כנף אל כנף בקלילות שכזו ופנה לכיוון שדות האחו הירוקים.

חכה לי , צעקתי לעברו, אני בא אתך, הרי אינך רוצה ללכת לאיבוד במקום הזה.

אך אני כבר מכיר את המקום הזה, ענה בצעקה משלו, הרי זה "המקום" שלנו.

כן , הנהנתי. אך עכשיו אנחנו עוזבים אותו ולכן עליך לבוא איתי.

הוא עצר במעופו וחיכה לי. פרשתי את ידי לצדדים ורצתי לעומתו.

אנסה לעוף פעם , כשאגדל , אך עליי להתאמן רבות , אמרתי ברצינות כשהגעתי אליו מתנשף.

כן, תצטרך להשתפר , שאם לא כן תיפול על פניך.

עצרתי בהליכתי ותפסתי ברגלו. אולי תרד קצת למטה , איני יכול ללכת כשראשי בשמים, בסוף באמת אפול על פני.

הוא ירד לצדי, רגליו מרפרפות על פני החרציות הצהובות.

אתה תתמלא באבקנים אם תמשיך לרפרף על הפרחים, אמרתי לו.

הוא הרים את שולי גלימתו וגילה שהיא מלאה אבקנים.

אמרתי לך, חייכתי לעומתו, תצטרך לנקות את זה.

למה לנקות? זה נותן צבע לגלימה הלבנה, בעיני זה יפה מאד, הוא אמר.

אם כך מצדי אתה יכול להתגלגל באחו כמה שתרצה , אף שזה לא כל כך מתאים למלאך להתגלגל.

הוא הסתכל בי מלמעלה.

אתה מכיר מלאכים?

לא , אמרתי , אבל

… אתה יודע מה , אתה צודק – יכול להיות שזה יכול דווקא להתאים למלאכים.

וחוץ מזה אתה בגילי עכשיו ולילדים מותר להתגלגל כמה שהם רוצים.

אם כך, גם לי מותר , הוא אמר , אין שום חוק שאוסר זאת אצלכם, אני מקווה הוא הוסיף.

אין שום חוק נגד זה , אבל ככה הגדולים אומרים, שצריך להתנהג כמו שצריך. וכמו שצריך כולל גם את זה שאסור להתגלגל באחו כשיש אבקנים צהובים.

אני מאמין שאימא כבר תעיר לך על זה , אבל אל תפגע , היא לא רוצה ברעתך , חס וחלילה.

אם אי אפשר לעשות מה שרוצים, אז איפה הכיף?

גם אני חושב כך , אמרתי , אבל אף אחד לא שואל לדעתי , ובדרך כלל צריך להתחשב בעולם ובעיקר אם זה מבוגרים.

הוא הרים את גבותיו , מבוגרים אמרת?

כן , הם פשוט יותר גבוהים מאתנו- הילדים , והם תמיד חושבים שהם יודעים הכל.

נו טוב, אם זה כך כנראה שיהיה עלי להתנהג בהתאם.

זה לא יהיה כל כך קשה, פשוט תנסה לא להתלכלך.


הגענו לביתי, בית רעפים קטן עם חלונות אדומים שאדניות מכסות את תחתיתו, תריסים קטנים מוגפים וגדר צבועה בלבן.

אמי הייתה שקועה בגינתה הקטנה משקה כל פרח ופרח ומטפלת בהם היטב. היא שמעה אותנו בהתקרבנו והסתובבה.

הכף הקטנה נפלה מידה והיא דרכה על הפרח הסגול שזה עתה שתלה. משהבחינה בכך הזיזה ממנו את רגלה ודרכה על קבוצת פרחים לבנים נוספת, אחר כך החלה ללכת כסהרורית בגינה .

זה נשר, נשר , אני לא מדמיינת , זה נשר , מלמלה לעצמה הוא

… הוא … הוא … ציפור וזה לבוש… לבוש… בגדים.

בגדים, היא צרחה , והוא עף . היא התעלפה על השביל.

רצתי אליה והמלאך בעקבותיי

אני לא יודע מה קרה לה. בדרך כלל היא לא מתעלפת ככה, אבל אתה כנראה הבהלת אותה כהוגן.

הוא משך בכתפיו והסתכל בה בתמיהה מלמעלה .

אולי בגלל שלכלכלי את בגדי, אינך חושב ?

הייתי צריך לשמוע בקולך ולא להתלכלך באבקני הפרחים , לא ידעתי שהיא תיקח את זה ללב כל כך חזק.

ככה זה כל המבוגרים ? הוא שאל.

בדרך כלל , עניתי

הוא ריחף באיטיות מצד אל צד

הרוח העירה אותה . אני מתה? מלאכים.

אימא , את פה איתי , זה בסך הכל מלאך.

היא גררה את עצמה אל הבית והתיישבה על הכיסא הרחב שבסלון.

בא תיכנס תאכל משהו עד שהיא תחזור לאיתנה.

אני לא אוכל, אמר, אך לא איכפת לי לשבת באיזה מקום.

אם כך , תיכנס, אני כבר אטפל באימא שלי. זה לא ייקח הרבה זמן, היא כבר מרגישה הרבה יותר טוב. תוכל לצפות בינתיים בטלוויזיה.

היא פקחה את עיניה משפשפת את המכה שקיבלה, כנראה חלמתי חלום היא אמרה , אני כבר התחלתי לראות מלאכים.

כן, אמרתי, הוא יושב מאחורייך, אבל אל תכעסי עליו , הוא לא לכלך את בגדיו בכוונה. היא סובבה את ראשה. המלאך ישב לו על הכורסא, כנפיו שמוטות לו בצידי המשענות וגלימתו המוכתמת באבקה צהובה מכסה את רגליו.

אני לא מאמינה, איך הוא הצליח להתלכלך ככה , אימא אמרה, וחוץ מזה , רגע אחד , מה בכלל עושה מלאך בבית שלי. היא פנתה אלי

– עוד פעם הבאת מציאה מה"מקום" ההוא

את מתכוונת בוודאי ל"גבעת המציאות" אמר המלאך.

כן, כן , המקום הארור הזה, תפסיק ללכת לשם , צעקה לעברי.

המלאך התבונן בה וצחק

מה כל כך מצחיק , שאלה בכעס.

אז את מהמבוגרים הא ? הוא גיחך

כן , אמרה , ומה בכך

רואים , אתם בדיוק מה שחשבתי שתהיו

היא הפסיקה את כעסה והביטה בו בתימהון

רואים מה?

רואים שלא התבגרת

לא התבגרתי? שאלה בחשש מה

כמובן , אם היית מתבגרת לא היית מתעלפת , למשל

אבל איני מאמינה במלאכים כלל וכלל , אתה נראה משונה מאד עם הכנפיים האלה , תראה

– אתה מרחף.

אני לא התעלפתי כשראיתי אותך , אמר המלאך

כי אני לא משונה , ואני לא מלאך.

כן , אבל בשבילי את משונה , בלי כנפיים.

היא מצמצה בעיניה וגנחה , אני לא יכולה יותר אמרה והסתכלה בי ,אתה אשם היא אמרה.

נענתי בכתפי, למה אני אשם ? אני לא אשם שהיא אלרגית למלאכים , אמרתי לעצמי , הרי גבעת המציאות שייכת לכולם ורק במקרה שאני מצאתי אותו.

מרגישה יותר טוב , שאלתי את אימא.

היא הנידה בראשה

אתה יכול להפסיק עם הכנפיים.

טוב , אז אני הולך אמר המלאך , נראה שהדברים חזרו למסלולם.

אז שלום אמרתי לו, ותבוא לבקר מדי פעם , אולי היא תתרגל עד הביקור הבא.

אתה חושב? שאל

משכתי בכתפי , אני מקווה

להתראות, צעקתי אחריו

הוא נפנף בכנפיו וריחף קלות החוצה , אחר כך הסתובב ונפנף לי בחזרה .

התיישבתי בכורסא שישב בה והדלקתי את הטלוויזיה

אימא בהתה באוויר עוקבת אחרי זבוב מדומה

תוכניות משעממות.