חברות באות והולכות

חברות באות והולכות.
אך השאלה היא מתי הן ילכו?
אם זה יהיה ממוות, או אם זה יהיו גבולות המים שיפרידו בינינו,
או שהתשובה הכי קלה והגיונית, רבנו.
האינטרסים משתנים. החיים משתנים.
לכל אחת יש משפחה, עבודה, חיים אחרים.
יש כאלה שנשארות לחיות ביחד עד סוף החיים, בלי משפחה.
יש כאלה שנשארות ידידות אך לא יותר מזה.
והסיפור שלי הוא כזה.
החטיבה הפרידה בינינו.
לכל חברה וחברה. שרק באה אלי ואני יודעת שהיא תלך בעתיד לכיוון עתידה.
אני לא אקלל אותה.
אני רק אשאיר אותה בליבי, אני אזכור את כל הצחוקים, הרגעים ואת השיחות הרבות.
אך אנחנו עכשיו רק ידידות ולא יותר.
זה כואב לחשוב שלא נחזור להיות ביחד.
זה כואב לחשוב שהיא כבר לא איתך.
אבל ככה זה טוב לשתינו, לא?
הרי אני זאת שבאה ונפרדה.
היא לא ידעה שבשבילי הביי הזה היה יותר מביי.
הביי הזה הייתה המילה האחרונה, לגורל ולעתיד.
זאת הייתה צריכה להיות החלטה נכונה.
כי לעתיד, כדי להגשים אותו, לא צריכה להיות חומה.
אני מבינה.
אך האם היא מבינה מה אני חושבת?
אולי כן, אולי לא.
אך הדבר היחיד שיש לי לומר לה זה רק ביי אחד קטן.
אך הביי הזה הייתה מילתי האחרונה.
הביי הזה היה הפרידה.
_________________________

Everybody hurts someday?
הייתי רוצה שזה לא יקרה.
אני אגיד לה בהצלחה.
אלחץ את ידה.
אסתובב.
ואלך לדרכי.
לאט לאט אני אתרחק, ולאחר דקה כבר לא אראה באופק.
אני אסתכל על העצים, אנשום נשימה עמוקה.
אחשוב על משהו אחר.
אתעסק בדברים אחרים.
אתעסק בחייי.
אולי בעוד 10 שנים אני אראה אותה עם משפחתה או לומדת.
אני אחייך, יבוא אליה אחבק אותה ויגיד לה בייי.
כי הביי הזה נולד לכל חברות.
הביי הזה הוא חותך.
אך הוא אמיתי.
ואני מרגישה שלמה ואמיתית עם החחלטה.
אני אשמח לראות אותה אך לא אוכל להתקרב אליה.
אשמח על החברות החדשות שלה.
אשמח בשבילה.
ובליבי תמיד אתמוך בה.
אך עכשיו הגיע הזמן לביי, לא?
אז מתי הוא יבוא? עכשיו? מחר? מחרתיים?
"עכשיו" אמרתי.
ביי, תחייי חיים מאושרים.
ביי