שלוש

שרון-
מושלם! פשוט מושלם!
אנג'י הסתכלה עליי במבט מזוגג. מילי גיחכה לרגע ואז התאפקה אבל ללא הצלחה. רציתי לומר משהו... אבל לא יכולתי. משהו עצר אותי, כאילו שהוא יודע שכל דבר נוסף שאעשה רק יחמיר את המצב. למה עשיתי את זה בכלל?
פתחתי את פי לומר דבר מה, אבל הפה נסגר ברגע שהבנתי מה אני עושה. מילי לפתע השמיעה נחירה והתחילה לצחוק צחוק מתגלגל ומעצבן. אנג'י הביטה בה בזלזול ואמרה "את סתומה". הדבר לא הזיז למילי והיא רק צחקה יותר חזק בצורה מעצבנת שחרפנה אפילו את החתולים בחוץ. אוח! למה בכלל הזמנתי אותם? אה, נכון, הם חברות שלי.
"אתן יכולות לפחות לשחק אותה מתעניינות?" שאלתי בכעס ומיד רציתי למחוק את מה שאמרתי. זה קורה הרבה בזמן האחרון. אנג'י שיחקה בטבעת שלה ואמרה, "טוב, אם זה מה שאת רוצה... וואו! זה הציור שדומה-לחזיר-שמראה-את-התחת המדהים ביותר שראיתי בחיים! מרוצה?" מילי פרצה בצחוק אדיר ואני לרגע הסתכלתי אליהם והתחלתי גם אני לצחוק. אני חושבת שאפילו ראיתי את אנג'י מחייכת.
 
מילי-
אני אופטימית. אולי יותר מדי אופטימית. אבל אני לא טיפשה. אנג'י ואני היינו חברות מהגן. היא פסימית ואני אופטימית. ממש ין וין. יכול להיות שאני יפה. אבל אני רק חושבת ככה כי כולם אומרים לי את זה. זה נחמד לפעמים להיות הזו שכל הבנים נמרחים עליה. אבל הבעיה שהסיבה היחידה שהם מחזרים אחרי זה כדי להיכנס איתי למיטה. אני עדיין בתולה. לפחות אני חזקה. את כל הקושי והעצב אני מחביאה בצחוק. אבל כל כך אהבתי לצחוק מכל דבר שצחקתי גם כשהיה לי שמח. אני אוהבת את התחושה של הצחוק יוצא מהפה שלי. המצב היחיד שממנו אני לא מתביישת.
חבל שאנג'י לא צוחקת כמוני. היא הייתה נהנית מההרגשה.
שרון צוחקת איתי המון. תמיד דמיינתי אותה כמו אמא. היא בשנתיים גדולה יותר ממני ובחצי שנה מאנג'י. היא לומדת רפואת ילדים באוניברסיטה, אז היא מיד מביאה לי ולאנג'י ממתקים ומדבקות שהיא גונבת מהסיור היומי שלה בבית החולים.
לפני שלוש שנים אחותה נפטרה מסרטן. היא הבטיחה לאחותה שתמצא את התרופה לסרטן. לדעתי היא בדרך לגלות את הנוסחה. היא תציל את אנג'י מהמחלה שלה. בטוח.