פסל הזהב - חלק ראשון

התגית הנוצצת הזהובה שרמזה על כך שזהו ללא ספק המשרד של פרופסור ארטמן הייתה מבריקה לאחר ניקוי מחדש שלה.
הפרופסור עצמו עבר על מבחנים של סטודנטים. פסיק של חיוך עלה על שפתיו כאשר נזכר בתקופה שעצמו היה סטודנט שאז למד לתואר ראשון, היסטוריה.
מאז ומתמיד היסטוריה הייתה מרתקת בעיניו. ההיסטוריה לעולם לא תשתנה, אבל לאנשים שקיום נשימה באפם, הם אלו שיכולים להירשם בתוכה, הרי כך אמר בונפרטה:" מהי ההיסטוריה אם לא אגדה שהכל הסכימו עליה? ".
בזמן שקרה סיכום בכתב מוקפד בעט שחור על מצריים העתיקה החליק את ידו על השולחן אל עבר עטו האדום החדש כיוון שהשני כבר התרוקן מדיו.
לפחות בפעם השישה עשר ציין לעצמו כמה עצובה בעיניו העובדה ששולחנו כחול בחדר עם קירות כחולים.
הכיסאות היו בצבע בורדו מוקפים בעץ חום כהה. הכיסאות עצמם נראו שייכים לבית מלון מימי הביניים.
הוא דמיין את הדבר היחידי שרצה באמת, אך מעולם לא יכול היה להשיג במשכורת הזעומה שהיה מקבל מידי חודש.
פסל אמיתי. פסל זהב. פסל של אל או אלה ממצריים העתיקה. תן, חתול או אפילו סתם עין הורוס.
שלוש נקישות מוקפדות נשמעו על הדלת.
"יבוא" אמר תיאו ארטמן בקול יבש.
הדלת נפתחה באיטיות ואחד מהסטודנטים נכנס.
ריי הופר. ריי היה מהצעירים שהגיעו ממשפחה עשירה וההורים שלהם הכריחו אותם להירשם לאוניברסיטה ולמעשה שיחדו את התיכון לתת לו תעודת בגרות. ריי לא היה אחד המבריקים בכיתה אך לא הייתה לו ברירה אלא לשמור אותו כיוון שקיבל ציונים ששמרו לו כיסא.
"שלום מר הופר" אמר תיאו בשעה שהביט בריי נכנס ביראה כלשהי.
ריי החליק בידו על השיער הבלונדיני שלו.
"פרופסור ארטמן" אמר בחשש, בגמגום קל.
"כן?" שאל תיאו. הוא דווקא נהנה מכך שתלמידיו פונים אליו ביראת כבוד.
ריי הבחין בפניו של מרצו, שהשנים זרקו בהם שיבה. קמטים הופיעו במצחו שהיה ממוסגר בשיער אפור. עיניו הכחולות, שכל פעם הסתכלו עליו באכזבה כאשר לא עשה את שיעורי הבית כפי שנדרש ממנו.
"אני..." הוא התחיל "מבקש ממך קצת עזרה, בנוגע למשהו".
"המשך" ביקש תיאו.
"אני, מרגיש שאני יורד כל הזמן מהשביל, ואני לא יודע מה לעשות. אני מעולם לא התאמצתי ככה" אמר ריי.
"תמיד היו לך משרתים שיעשו בשבילך" אמר תיאו בקול החלש שלעולם לא נותן לך מנוחה ממחשבות.
"אני מניח" אמר ריי.
"אתה רק צריך לרצות את זה מעומק ליבך" אמר תיאו "אם אתה רוצה משהו, אתה רק צריך לרצות באמת, ואז ההצלחה תגיע, רק תשאף, תאמין ותראה שהשאר יבוא כבר לבד".
"אני לא בטוח שאני רוצה את זה" אמר ריי "ההורים בעיקר רוצים".
"אז שהוריך יעשו את התואר הראשון, מר הופר" אמר תיאו.
"למעשה אבי הוא פרופסור להיסטוריה ואמי היא דוקטור לכימיה" אמר ריי.
"מה מעסוקם?" התעניין תיאו.
"אבא שלי מלמד כאן, היסטוריה" אמר ריי.
"אתה מתכוון לאואן הופר?" שאל תיאו "תהיתי, הרי יש ביניכם דמיון אבל לא תיארתי".
"אתה מכיר אותו?" שאל ריי. לפתע הוא נראה קצת פחות חושש.
"אנו חברי ילדות" אמר תיאו "איך ייתכן שמעולם לא ראיתי אותך כאשר ביקרתי אותו?".
"הרי הוריי התגרשו, אני גרתי עם אמי" אמר ריי.
"שמעתי על הגירושין" אמר תיאו "איזה צירוף מקרים".
"אז... איך אני יכול לעלות על התלם? אני באמת רוצה את זה" אמר ריי.
"אתה בטוח?" שאל תיאו.
"האמת שלא, רציתי ללמוד דווקא כימיה, אבל אבא התעקש על היסטוריה. כנראה בגלל אמא" הסביר ריי.
"במקרה בדקתי את המבחן שלך" אמר תיאו, על מנת החלפת נושא השיחה.
"מה התוצאה?" שאל ריי.
"לא ציון רע, למען האמת ציון טוב מאוד, 92" אמר תיאו.
"מקום ראשון עד עכשיו?" התעניין ריי.
"אחרי לוסי, שקיבלה 94, אך ממתי מעניין איפה אתה ברשימה שתשתנה בעתיד?" שאל תיאו "זה דבר שמעולם לא הבנתי".
ריי השתתק. כנראה כדי להציג את העובדה שמבחינתו, ניתן לקטוע את השיחה ולהיפרד לקראת הערב.
תיאו קלט את המסר.
"להתראות ריי. ובהצלחה" אמר תיאו "דרישת שלום לאביך".
ריי חייך חיוך מתוח, הסתובב, ועזב.
תיאו נאנח ועבר לבדוק את המבחן של קולין.