אין טעם

היא לבשה את הנמנמת שלה, כדי שתוכל ללכת לישון.
בדיוק את אותה נמנמת שאימה קנתה לה ליום ההולדת.
וכעת, אימה כאילו התנדפה, נעלמה.
היא מתיישבת כעת, במיטתה.
מנסה לשכב, להירדם.
אך מחשבותייה גוברים עלייה.
ולא נותנים לה לישון.
היא חושבת כמעט על כל מה שקרה,
בחייה.
איך בין רגע, כל אשר היה לה,
פתאום כבר אין לה.
בין כל המחשבות האלה,
ענייה מצליחות להיעצם.
ומתחילות לאט לאט לשקוע.
עכשיו היא חולמת.
חלום רע.
אך כאילו זו ממש המציאות.
היא בוכה.
בוכה מתוך חלום.
ולא,
אף אחד לא שומע אותה.
גופה כאילו משותק.
לא מצליחה להזיז שום איבר.
והיא ממשיכה לבכות.
והיא אפילו לא יודעת למה.
פתאום,
כאילו זה לא חלום.
הנמנמת הלבנה שלבשה,
מחליפה צבע,
משתנה.
לצבע שחור,
שחור כמו החושך.
ודמעותיה נעצרות.
כאילו מעולם לא היו.
הצבע השחור מתפשט,
מתפשט לכל עבר,
עוטף את הכול.
כל הצבעים היפים,
כלא היו,
נעלמים.
בדיוק כמו ביום ההוא שאימה נעלמה.
כלא הייתה.
רק הנמנמת איתה.
כאילו היא חברתה הטובה ביותר.
לא כמו אימה,
שהייתה,
אך נעלמה.
והיא מתעוררת עכשיו,
פוקחת את ענייה באיטיות,
כאילו אין אף אחד שמחכה לה,
כאילו חיים שלמים,
נעצרו.
נעצרו בשבילה,
נעצרו ברגע אחד.
רגע אחד שלקח הכול.
והיא מבינה,
מבינה שאין טעם,
לחיות.
אז היא פותחת את החלון,
ו...
קופצת.
קופצת איל הלא נודע...