אל תבכי

היא שוב בוכה, כאילו משהו נורא קרה. אנני מבין מדוע ענייה עצובות. משהו מסתתר שם, בזאת אני בטוח. אך אנני מסוגל לראותה בוכה, זה מכאיב לי, כאילו דוקר את ליבי.
שוב דמעות זולגות מעיניה, כאילו חייה התהפכו, לכיוון הרע. אנני מבין מדוע היא נראית מיואשת, מן החיים. משהו מסתתר שם, בזאת אני בטוח. אך אנני מסוגל לראות דמעותיה זולגות אחת אחרי השנייה, ללא הפסק. זה מכאיב לי, כאילו דוקר את ליבי.
היא שוב שואלת, שאלות, את עצמה ודמעות ממשיכות לרדת מעיניה הדקיקות. אנני יכול לענות לה על שאלות אלו ואני כל כך מצטער אך אנוכי בטוח שהיא עוד תמצא תשובות לשאלות שמשום מה תמיד נשארות תלויות באוויר ואין מענה.
מיואשת, בדיוק כמו שאני הייתי באיזשהו שלב בחיי, מן החיים. מיואש כי הכל תמיד הלך לאט, נצח. הכל כאב מדיי, מילים כאבו מדיי. כולם הכאיבו, שברו את רוחי, הרגשתי שדמעותיי לעולם לא יפסיקו לרדת, בלילות הייתי בוֹכֶה, שואל את עצמי כל כך הרבה שאלות, שאלות שתמיד משום מה, נשארו תלויות באוויר. הלוואי שיכולתי לומר לה שלא תתייאש, שתילחם, שתתמודד, שלא תבכה, שתדע שתמיד, אחרי הרוע יגיע הטוב. אך אנני יכול לומר זאת. היא שם, למטה. כל כך רחוק מן המקום שבו אני נמצא. בקרקע, נושמת לאט, מתאמצת לא לאבד נשימתה וקשה לה אני יודע שקשה לה, כל כך קשה לה. ואני כל כך מצטער שאנני מסוגל לחבקה, לו לרגע ולומר לה שאני איתה, שלא תבכה. אך היא שוב בוכה, כמעט מאבדת נשימתה, קצב פעימות ליבה מואץ, כאילו עורכים תחרות ריצה בתוכה, חוששת שלא תהיה מסוגלת להתמודד, להמשיך, למרות שאנני איתה.

והיא שוב בוכה, כאילו משהו נורא קרה. ולא קרה. רק אני, הלכתי, הלכתי ממנה. אך אני רוצה לומר לה שזאת לא סיבה, להישבר. הלכתי אך אני עדיין כאן, בתוך ליבה.
אני עדיין כאן, בתוך ליבך.
אז אל תבכי, בבקשה אל תבכי..