Lunch Club | גשם.

לפעמים, אחרי שיורד גשם, אני אוהב לצאת החוצה - לטייל בשכונה. אני אוהב את הריח ואת השקט ואת הקור ואת השלוליות הקטנות שיש בכל מקום. יש לי מסלול קבוע; 
אני עוקף את הבית של יוני מסביב ומסתתר מתחת לחומת הלבנים הגבוהה שיש ליד. אבא אומר שהם בנו אותה בגלל שהם מפחדים שמישהו יגנוב להם את כל הכסף, ואת מסכי הטלוויזיה הגדולים, והציור שעלה בערך כמו הדירה שלנו. אני מתכופף מתחתיה, כי אני לא רוצה שיראו אותי קוטף את הקלמנטינות מהעץ שלהם. 
אחר כך אני פונה לכיוון הבית של אביעד ובודק אם יש מישהו במרפסת. אני תמיד רוצה לראות את אמא שלו שם כי היא מציעה לי לעלות ונותנת לי קוביית שוקולד, אבל אם האח הגדול שלו שם, הוא זורק עלי אבנים. בדרך כלל אני מסתתר מאחורי הפח שמתחת לבניין, וכשהוא יורד למטה כדי לתפוס אותי אני בורח מהר לרחוב העצמאות. הוא מאוד סואן, ותמיד יש שם אנשים - גם בגשם - כך שהוא לא יעז לעשות לי שם כלום. אני מחכה שהוא יתייאש מלהציק לי וילך הביתה, ואז הולך לשחק כדורסל.
רוב הפעמים אני משחק עם עצמי, אבל לפעמים אני פוגש את יניב ואנחנו משחקים ביחד. הוא יותר גדול ממני בשנתיים ותמיד מנצח אותי. אני תמיד מנסה להפסיד בכבוד, אבל לאחר שלושה משחקים אני מתייאש והולך הביתה.
אני משתדל ללכת כמה שיותר לאט, כדי שבדרך הביתה ירד עלי גשם שוב. אני לוקח איתי מיטריה, רק כדי שאמא לא תדאג, אבל אף פעם לא פותח אותה כשיורד גשם, אלא מסתכל על כל אלה שמפחדים להירטב בזלזול, והולך לאט. 
כשאני מגיע הביתה אני כבר קפוא ורטוב לגמרי, ואמא נוזפת בי. אבל היא מדליקה את המזגן על חום, גם אם חם לה, ומביאה לי בגדים חמים. אחר כך אני מתקלח, והולך לשבת על הספה בסלון, מול הטלוויזיה - כולם חושבים שאני מסתכל בתמונות שזזות על המסך, אבל אני בעצם מסתכל על החלון, ועל הגשם, ועל האנשים עם המטריות שנראים קטנים כל כך מהגובה הזה של הדירה שלנו. אני תמיד אוהב לראות עוד ילדים שהולכים בגשם בלי מיטריה. 
הם מזכירים לי אותי; הולכים ככה לאט, בגשם.