בין השורות

הבטתי בו, מרחוק.
כל כך רציתי אותו.
הוא ישב שם,
בין השורות.
כאילו מחכה שמישהו כבר יבוא לקחת אותו.
פסעתי אליו,
בצעדי ענק.
חששתי כל כך שמישהי אחרת תיגע בו.
.
ואז,
בדיוק כשהייתי כמה צעדים ממנו,
מישהי אחרת כבר באה,
תפסה אותו.
מבטה נעוץ בו,
כאילו בוחנת אותו.
כמעט התייאשתי,
הסתובבתי אחורה,
והתחלתי לפסוע לאטי.
כשלפתע,
שמעתי רשרוש,
של נפילה.
"אתה כל כך משעמם." נשמעה צעקה.
הוא לא זז,
רק שכב על הרצפה.
מוטל שם,
כאילו היה אחד סתם,
חסר משמעות.
.
פסעתי אליו,
שוב.
הפעם הגברתי את צעדי הענק שלי.
הושטתי את ידי לעברו,
מרימה אותו במהירות הבזק,
כאילו חוששת שמישהי תיקח אותו מידי.
ועכשיו,
סוף סוף היה בידי,
הרגשתי תחושת עליונות
כאילו מצאתי את הטוב ביותר.
הצמדתי אותו לגופי.
לא מרפה.
זה הוא,
אותו אחד שכל כך חיפשתי.
האהבה הבלתי פוסקת שלי,
אליו.
הביאה אותי בסופו של דבר,
למצוא אותו.
.
עכשיו אני צוהלת,
מנתרת גבוה גבוה,
לא מורידה את חיוכי,
מפרצופי.
מעיינת בו,
הוא כל כך מושך, אני חושבת.
כיצד מישהי יכולה לומר עליו שהוא משעמם?
אבל,
לא אכפת לי.
אותי,
הוא לא משעמם.
.
הוא עמד שם,
או ישב.
בין השורות,
ואני לקחתי אותו,
ראשונה.
אותו,
אֶת-
הספר!