גשם, גשם, בוא

גשם.
אני רצה החוצה, נהנית ממשב הרוח הקר,
ממגע המים על עורי ורגליי בשלולית קרה ככקרח.
אבל למי אכפת? זה סוף סוף כאן.
הגשם נופל ומרטיב את בגדיי, את ידי ואת כפות רגליי היחפות.
"איזו הרגשה טובה זאת" אני אומרת בחיוך ומביטה סביבי.
ואז, בדחף ילדותי של הרגע, אני פורשת את ידיי לצדדים ומסתובבת במקום,
נותנת לזרמי המים הקלים להסתובב סביבי.
אני צוחקת ומביטה סביבי שוב, שקט.
רק הגשם היורד משמיע קולות קטנים. טיפה אחרי טיפה.
הרוח מכה בפניי ואני מסתובבת אליה ונותנת לה להעיף את שערי.
הגשם נוחת שוב על זרועי, הפעם הוא נחלש.
אני מרימה את ראשי לשמיים, הגשם מתמעט.
אני נותנת בשמיים עוד מבט אחד. זה נגמר.
אני מחייכת חיוך מסופק.
הוא כאן.
זה רק מתחיל.