הסוד שבתוך עניי

ישנו סוד,
סוד אפל,
שמסתתר מאחורי עניי,
עניים תמימות,
דקות,
אך שואפות לכל כך הרבה.
חלקים,
קטנים.
כפיסות נייר דקיקות,
מתבצרים בתוך עניי,
אם הזמן,
אותו זמן שנהגתי לתעב,
אך למדתי להעריכו
כשם שהוא למד.
הכול צפוף שם,
כמו שאין מקום,
אחר.
עניי משקפות את מהותי,
את דרכי.
אך יותר מכול,
את סודי,
סודי האפל.
אם כי,
הוא איננו ניתן לֶהִתֶגָלוּת,
אך ניתן להבין,
שהוא זה שתופס את מרב המרחב,
בעניי.
הוא מסלסל לעצמו דרכים,
לתוך תוכי,
במטרה לשמור,
כמובן,
על עצמו,
בלבד.
שלא ייפלט בטעות,
מפי.


אָפֶל,
חשוּךְ,
כֶּמוֹ הצבע השחוֹר,
לא משאיר אף חלל,
לטוֹב,
ללובן,
לצחור,
לטוהר.
עטוף בנבזיות אין סופית,
כאילו היה אדם,
המחסל באיטיות,
את הסובבים אותו,
ברוע לב,
אחד אחרי השני,
תוך כדי גיחוכים,
שיוצאים מגרונו,
בצרורות,
כמו ייסורים.

הסוד,
כמו מסתודד עם עצמו,
בשקט,
שכמוה אין,
נרגע,
כאילו החליט שלהיום,
הספיק,
להסתודד.
הוא לוקח פינה,
קטנה,
בתוך עניי,
נוטש את כל שאר הפינות,
ויושב לנוח,
כבר לא חושש,
להתגלות ,
מאחורי העניים האלה,
לצאת לעולם,
ולהתגלות כמשהו אפל,
חותך,
שובר,
לאט,
את הכול.
הוא נח,
בתוך עניי,
בינתיים,
עד אשר יחליט,
אחרת.