הספסל האחורי ברחוב שומפקי

אני לא מחפש כבר סיבות. למה ואיך ומתי, אני חי. חי את חיי.
הייתי רץ אחרי כל דבר, כמו מעולם לא חייתי באמת.
רצונות, שאיפות, חלומות. הכל היה נראה רחוק כל כך, כאילו זה לא באמת קיים.
הייתי שוכב על גבי, בספסל האחורי ברחוב שומפקי. אף אחד לא עניין אותי. העולם היה עבורי כמו אוויר, שום אדם לא עניין אותי. המונים חלפו על ידי, אך לא עניין אותם מצבי, הביטו בי כאילו הייתי יצור משונה שהגיע הנה בטעות.
וזה לא עניין אותי, הייתי מביט לשמיים. הדבר היחיד היפה בעולם הזה. ולא חושב על כלום. כי לא היה על מה לחשוב. לא היה לי בית, משפחה, חברים, אוכל, מים. כלום לא היה לי. ובכל זאת, כלום לא הדאיג אותי. הייתי חסר דאגות. ולפעמיים הייתי מגחך מעט על כל האנשים האלה שכל הזמן ממהרים. שאין להם טיפת שלווה, שחיים את חייהם לפי שעון. זמנים. לא מביטים רגע אחד לשמיים. לשמש, ללובן הזה למעלה. והייתי שואל את עצמי פעם, האם זה נקרא חיים? או שמה זה חיים בלי חיים?

ואני לא מחפש כבר סיבות. מדוע אנשים כאלה? ומדוע החיים כאלה?
שאלות.
תשובות.
סיבות.
רצונות.
חלומות.
שאיפות.
הכל נראה בעניי רחוק כל כך. כאילו זה לא באמת קיים.
עניי מביטות לעבר האופק הרחוק. זה שעוד לא הצלחתי להגיע אליו. ואני גם לא מחפש להגיע אליו, כי טוב לי, טוב לי בספסל האחורי ברחוב שומפקי.