חיבוק של סליחה

לא האמנתי למראה עניי.
היא פה,
היא באמת פה.
מבקשת את סליחתי,
כאילו שזה כל כך קל לסלוח,
בעיקר לה.
האומנם היא שכחה?
את כל השנים,
שבהן לא הייתה לצידי,
מדוע נטשה?
ברחה?
נעלמה?
אנני מסוגלת להביט בה,
לא מרגישה שייכת,
קרובה אלייה.
למרות שהיא כן,
בשר מבשרי.
מרגישה זרה,
לֶיָדָה.
כיצד לסלוח?
הרי,
הרי אי אפשר.
מפחדת להביט בה,
כאילו ברגע שהביט בה,
הוא שוב תיעלם,
בדיוק כמו פעם.

וזה קשה,
קשה לעמוד מולה,
ולא לרצות לחבק אותה,
הרי שנים,
שנים חלמתי על החיבוק הזה,
ממנה.
ועכשיו,
שהיא כל כך קרובה,
אנני מסוגלת,
לחבקה.

היא אומרת,
שלא הייתה לה ברירה,
שהיא מצטערת.
ואני מסרבת,
להאמין שזה קורה,
שהיא באמת פה.
ואז,
דמעות החלו להציף את עניי,
מדוע?
מדוע עכשיו?
כשכבר הפסקתי לחכות לה,
כשהפסקתי להאמין שהיא עוד תחזור,
אליי,
אלינו,
הביתה.
וזה קשה,
כל כך קשה לסלוח לה.
להגיד;
אמא,
אני סולחת לך.

והיא חיבקה אותי,
החיבוק הזה,
לו חיכיתי כל כך הרבה זמן,
הגיע.
אך לא אמרתי דבר,
גם היא לפתע השתתקה.
ושנינו נותרנו מחובקים,
כאילו מסרבות להרפות,
מין החיבוק הזה,
חיבוק שסימל,
למרות הכול,
את הסליחה.
שלי.





•אמא, אני סולחת לך•
אמרתי לבסוף.




ולא האמנתי,
שהיא עוד כאן.
איתי.
לא הלכה,
כמו הפעם ההיא.

היא פה.
איתי.
אמא שלי,
סוף סוף,
איתי.