חיוך של ברק

סיפרו לי פעם שברק הוא הפלאש של המצלמה. לא שאלתי איזו מצלמה. הייתי אז קטן, זה הרבה פחות עניין אותי לחייך למצלמה, כמו שלימדו אותי בגן סימה.
האמת, שאני אפילו לא יודע למה בכלל צריך לחייך למצלמה, פשוט ידעתי שרע מאוד לא לחייך.
רק כאשר צפיתי בעננים האפורים מכסים את השמיים, ושמעתי את הגשם המכה בחלון והרחתי את הריח המיוחד של הגשם, כבר אז התחלתי לחייך, אבל משום מה לא הופיע שום ברק. הזעפתי פנים מרוב כעס על כך שאף אחד לא מצלם את החיוך שלי ובדיוק אז, כאשר לא חייכתי, דווקא אז הופיע לו הברק.
מאז, כל סופת ברקים אני מחייך עד שנמאס לי, ואז הברק מופיע. לא משנה כמה חיכיתי, תמיד.
ואז פגשתי אותה. עם העיניים היפהפיות שלה והחיוך שלה שהספיק לכסות את כל אלו שאני פספסתי מהברקים.
באותו יום יצאנו לצפות בים, ישבנו במכונית מחזיקים ידיים וחייכתי חיוך רחב אליה, והיא אלי. ודווקא אז הגיע הברק, ואני חייכתי בפעם הראשונה שהוא הגיע. ופתאום גם שמתי לב, שגם לך אכפת לי אפילו לזעוף מול המצלמה, העיקר לחייך אל החיים.