חיפוש אחר המוות

הוא מחפש.
מחפש משהו שאבד לו.
משהו יקר.
אך הוא איננו מצליח לזכור מה זה.
כאילו איבד את זיכרונו.
כאילו מחקו את זיכרונו.
וזה קשה,
קשה לחפש משהו מבלי לדעת בוודאות מה זה.
אך הוא ממשיך,
ממשיך בחיפושיו.
ולרגע נדמה לו שהוא מצא,
מצא את מה שכל כך הרבה זמן חיפש.
אך ברגע האחרון,
כשהוא כמעט היה בטוח שמצא,
משהו בליבו אומר לו שזה לא זה,
שימשיך לחפש.
אז הוא מקשיב לליבו.
כי תמיד הלך לפי ליבו,
אף פעם לא לפי ראשו,
כי אמר שהלב הוא זה שקובע,
לא הראש.

הוא מגיע כמעט לקצה ההר,
לא מפחד ליפול,
ממשיך בדרכו,
בנחישותו.
ופתאום,
הוא מצליח לזכור,
מה חיפש.
והוא כועס, כועס על עצמו.
כועס על זיכרונו.
הוא לא מבין,
כיצד יכל לשכוח,
דבר כל כך חשוב.
אז הוא חוזר, לתחילת דרכו.
בדיוק כשהיה קרוב לקצה ההר,
הוא חזר.
חוזר בחזרה.
עובר הכל מההתחלה,
רק מהסוף.
כמו סיפור שמתחיל מהסוף.
ולבסוף,
הוא מגיע,
מגיע לאן שכל כך שאף להגיע.
אך...
משהו עדיין חסר.
כאילו יש פינה אצלו בלב שהיא ריקה.
והוא לא מצליח,
למלות אותה.
אז הוא מתייאש.
מרים ידיים,
נכנע,
מוותר.
לא יורדות לו דמעות,
הוא שנא לבכות,
נמנע מלבכות.
הוא עצר את דמעותייו,
הביט ישר,
ונתן לאלוקים לקחת אותו.
ושם, דווקא שם,
למעלה.
הוא הרגיש מלא.
כאילו החלל הריק שהרגיש,
הִתֶמָלֶא.
כאילו מה שחיפש,
נמצא כאן,
איפשהו.
ואכן,
הוא מצא.
את המוות.
המוות שהיווה עבורו דרך,
דרך חדשה.
להתחיל מחדש...