לא מבינה

אני שואלת את עצמי, שוב ושוב.
את אותן שאלות.
כיצד הגעתי למצב הזה?
הרי היה לי הכול.
כל מה שאי פעם רציתי,
היה לי.
לא חָסַר לי כלום.
אך בכל זאת,
איך הגעתי למצב הנוכחי?
איך בשנייה, כל מה שבניתי במשך שנים,
התרסק?
נעלם?
כלא היה.
גופי משותק.
כאילו תמיד הייתי כך.
ללא יכולת להזיז שום איבר בגופי.
כאילו מישהו לחץ על כפתור עצור,
ועצר את התסריט,
התסריט של חיי.

ואיך הגעתי למצב הזה,
הרי תמיד הייתי זהירה.
לא נחפזת,
לא ממהרת לשום מקום.
הכל הלך ברוגע,
כאילו אני עושה יוגה,
אחת כזאת שמרגיע.
תמיד עזרתי,
לאֶלֶה שקשה להם.
אף פעם, בשום רגע בחיי,
לא חשבתי רק על עצמי.
תמיד אֶלֶה שאהבתי, באו ראשונים.
אחר כך אני, אחריהם.
לא אהבתי להשוויץ, בכלום.
גם כשידעתי שאני טובה,
כמעט בהכול.
כשהלך לי טוב, לא אהבתי לנפנף את זה בפני אחרים,
אהבתי לחלוק את זה איתם, לשתף אותם.
ואפילו על דברים רעים שקרו לי, צחקתי.
כי ידעתי שהם לטובה.
אז איך ייתכן שדווקא אנחנו, האנשים השלווים,
אֶילֶה שיש להם נשמה טובה,
מגיעים למצבים כאלה?
מצבים שכמעט והורסים,
שבהדרגה מחסלים,
ולא,
לא משאירים שום זכר לֵמָה שהיה בעבר?


אני שואלת את עצמי, שוב ושוב.
את אותן שאלות.
אך אין מענה.
כאילו אף אחד לא שומע.
ואכן זה כך, כולם חרשים,
לא שומעים, מתעלמים.
עניי מתחילות להיעצם,
ועכשיו אני מרגישה,
כאילו נשמתי כבר יצאה מין הגוף הזה,
גוף האדם.
אותו גוף שבסוף,
נהפך לעפר.
ורק הנשמה,
נשארת שלמה.

ואני?
אני עדיין לא מבינה כיצד הגעתי למצב הזה,
כיצד גופי נהפך לעפר,
כיצד אני כאן,
למעלה.
מביטה על כולם ונאנחת,
כי לשם, אני כבר לא אוכל לחזור...