לא מחפשת, יותר.

אני לא מחפשת סיבות,
כי אין לי לֶמָה.
אילו יכולתי, הייתי עוצרת,
את הכול.
ומזיזה את כולם הצידה,
כדי שאוכל לעבור,
את המחסום הזה שהציבו מלפניי.

אני לא "שוברת" את הראש,
יותר.
במחשבות לנסות לנחש,
מהי הסיבה האמיתית.
ואולי זה לא תמיד כך,
כך נוקשה,
כך סגור, אטום.
אולי זה רק המעגל,
המעגל הזה שבו אני נמצאת.
הם מכוונים עליי חצים,
ואני מתגוננת בעזרת ידיי.
אך יודעת שזה,
לא יגן עליי.

ואני לא מחפשת סיבות,
כאלו ואחרות.
כי אין לי לֶמָה.
ויש כאלה שיגידו שלא,
שאני טועה.
שהדברים לא מתנהלים ככה.
אם אמרת אז התכוונת ובמקרה הכי גרוע,
התכוונת ב"שקט".
הם יגידו שאני מדברת דיבורי סרק,
אך לא אכפת לי.
כי בתוך תוכי,
אני יודעת,
שזאת האמת.
האמת שלי.

ואילו יכולתי,
לעצור את הכול,
הייתי עוצרת בעצמי,
לא זזה.
מביטה בהם ארוכות.
ולבסוף זזה ומזיזה אותם,
מזיזה אותם מדרכי.
כדי שאוכל לצאת מין המעגל הזה שהכניסו אותי אליו.
אחר כך אוספת,
אחד אחרי השני.
את החצים.
אותם חצים שכוונו אליי,
במטרה להרעה לי.
מיד לאחר מכן מתחבאת באחד מחדרי המדרגות החשוכים,
ומחזירה את הזמן,
אותו זמן שתמיד זז,
באיטיות רבה.
כאילו שנים לא ישן ועיניו כבר על סף כיבוי,
כמו היה אור שברגע שמגיע הלילה,
כבר לא צריך אותו.

אחר כך הייתי מגחכת לי מעט,
בשקט כמון,
כדי שלא ישמעו.
מגחכת לאור העובדה שאנשים לא מבינים,
אותי.
ואולי,
מגחכת בעקבות כך שאני אפילו,
לא מבינה,
את עצמי.
אך יותר מכול,
לא מבינה אותם.
ואני לא יכולה לומר שהתוגה אינה משתלטת על חיי,
כי היא כן.
רוב הזמן.
אך אני לא מחפשת סיבות,
מדוע.
כי אין לי לֶמָה.
ואם יש לי,
הסיבה כבר תדאג לבוא בעצמה,
אליי.
איל המקום ששייך לה.
הבית.
אני.