לצעוק

הייתי רוצה, לצעוק.
שכולם ישמעו.
לצעוק,
כי כואב לי.
לצעוק כי קר לי,
קר לי בלב.
לצעוק כי רע לי,
רע לי כל כך.

הייתי רוצה, לצעוק.
מבלי לחשוש.
מכלום.
כי אני מרגישה בתוך אנדרלמוסיה,
בתוך שביל שלא מוביל לשום מקום.
ולצעוק.
בא לי לצעוק.
להם.
שישמעו.
שיפנימו.
שלא ירגישו שהם,
מעל כולם.
כי אין כזה דבר,
כולנו זעירים.
בדיוק ככה,
זעירים.


והייתי רוצה לצעוק,
ממקום גבוה,
שבו כולם יוכלו לשמוע
לא רק אני,
את עצמי.
לצעוק כי כואב,
כשהם מכאיבים,
לי.
לצעוק כי בגללם,
אני מרגישה,
כלום.
כאילו אפסית.

גם כשמחייכת,
מאופקת.
איכשהו,
תמיד.
מרגישה צורך,
לצעוק.
חזק.
הכי חזק.
שאפילו הקצה השני של העולם,
ישמע אותי.

זה לא אמיתי,
בא לי לומר,
לפעמיים.
החיוך הזה,
הוא לא אמיתי.
הוא הכול,
מזויף,
שקרי,
משקף את האני האמיתי שלי,
העצב הנורא הזה.
שדואג לחסל,
לפעמיים באיטיות,
לפעמיים במהירות.
אך זה לא,
לא אמיתי.
זה רק פרצוף תמים שמחכה לטוב,
ולכן הוא מחייך,
מקווה שיהיה טוב.
למרות שתמיד,
לא טוב,
לי,
בחיי.



לצעוק?
אולי.
כי בינתיים,
אני לא מסוגלת.