מלנכוליה אהובתי

היא יושבת שבכס מלכות, לבושה גלימות אדומות כדם. היא זועפת, כועסת, על החיים שלה, שככה ברחו ממנה. היא עוד בחיים, אבל היא מרגישה כאילו החיים עצמם רחוקים ממנה.
היא בוהה אל מעבר לאופק, אל הרים כחולים וגבעות רחוקות, ומחליטה שצבעם תואם את תחושותיה.
שמה הוא מלנכוליה, שם מטריד ונורא בחרו הוריה, אך הולם.
שיערה בצבע קש, ההיפך ממצב רוחה, עם עינייה הכהות כמו לבבה.
הו, מלנכוליה אהובתי, הקודרת בנשים, והיופי השקט שלך.
היא בוהה אל עבר הצוחקים האוחזים זה ביד זה, ומתלחשים עליה, על כך שכבר שנתיים היא באותה התנוחה.
ראשה עטור כתר עלי דפנה.
איננה בוכה היא לעולם, איננה מזילה לעולם דמעה, אך עדיין...
מלנכוליה זה שמה, והיא לעולם אינה שמחה.
מלנכוליה זה שמה, ולעולם איננה מחייכת.
מלנכוליה זה שמה, ולעולם מחשבותיה שחורות.
איננה אוכלת,
איננה מחייכת,
איננה מתרכזת,
איננה שמחה.
שמה הולם אותה יותר מכתר, גלימה או כס מלכות עשוי זהב.
הו, מלנכוליה אהובתי, הקודרת בנשים, והיופי השקט שלך.