מת בעודי חי

מרגיש לא שייך, לכאן.
כאילו זה לא מקומי האמיתי.
כאילו המקום אליו אני שייך, כבר לא מחכה לי.
מרגיש ריקנות, כאילו איבדתי אדם אהוב.
אך זה לא זה, זה לא כך.
הריקנות סתם שם, כאילו גורמת לי להיכנע, לוותר.
אבל אני פה, נלחם.
נלחם על חיי, למרות שכל כך רציתי לוותר, להיכנע, להרים ידיים ולהודות:
"החיים ניצחו אותי."
כבר לא יכול, להתמודד!
הכול כואב מדיי, הלב חלש מדיי ואני כבר כמעט לא מסוגל להמשיך,
להמשיך בדרך המסורבלת והקשה הזאת.
מרגיש דחוק, בין מליוני אנשים.
כאילו האנשים דוחקים אותי בכוונה, לפינה הכי צפופה ורחוקה.
כי שם אין אוויר, ואין דרך, דרך החוצה.
וקשה לי, קשה לי לנשום.
כי אני לא מוצא אוויר צח ונקי שאוכל לנשום.
ואני מרגיש כבר כמעט מת.
כאילו אני חי אך גופי מת.
מרגיש מת בעודי חי.
כי ככה זה, ככה זה כשכולם נגדך.
כשאתה לא מוצא אחד שמסוגל באמת, להבין אותך.
ככה זה כשלא מוצאים נחמה, ואין תקווה.
אבל אני כאן, כמעט מת אך חי.
חי בהכרח תמידי, הכרח עצמי.