סינדרלה הפיקחת

מחבר:
תאריך: 27/01/2018
171 צפיות
ז'אנר: סיפורים קצרים
0 תגובות
זמן קריאה משוער: 13 דקות

בליל הנשף, לרגע בודד, סינדרלה מאמינה בלב שלם שלא תזכה ללכת, בדיוק באותו הרגע בו היא צופה בכרכרת אמה ואחיותיה החורגות חולפת למולה, הן מנופפות בידיהן בשמחה לאיד, קצוות אצבעותיהן מחוץ לחלון הכרכרה, עד שמכה בהן ההבנה החולנית שהיא לא שווה את המאמץ.
ולפתע אבק מנצנץ מקיף אותה וכהרף עין, במקום סמרטוטים סינדרלה לובשת שמלה, עור ידיה, שהיה מטונף לפני כדקה, בהיר כמעט כמו הכפפות על ידיה. שיערה הפרוע מסודר, והיא לא מריחה את ריח הטינופת שאפף אותה לפני רגע קצר.
סינדרלה מסתכלת מסביבה בבהלה, ההפתעה המוזרה שנחתה עליה – היא מצאה את המקור שלה. אישה מכונפת, טובת מראה. שיערה הבהיר מקיף אותה כמו מעין הילה זהובה, עור פניה חסר רבב ושמלתה הזהובה מפוארת מסביב לקימוריה העדינים.
"אני הפיה הטובה," האישה אומרת ברכות, וקולה מדגיש זאת בעדינותו, בצורה בה הוא מתנגן, אך מהותה אומרת משהו אחר, וסינדרלה לא בטוחה מה. "ובאתי לקחת אותך לנשף."
ודיבורים זה לא הצד החזק של הפיה, מנחשת סינדרלה בעוד הפיה לא אומרת שום דבר יותר ממה שבדיוק צריך, היא מסבירה בנוקשות, אם כי בפנים טובות, על הכרכרה, הסוסים, הבגדים שלה, שכולם יחזרו לעצמם בשש בבוקר למחרת.
"אם את מביאה לי את הסוף הטוב שלי," סינדרלה אומרת, במעין כהות, "איפה היית עד היום?"
אבל סינדרלה לא באמת אומרת את זה, כי עד שעושים לה טובה, אין טעם להרצין. אף פעם לא פצתה את פיה ולא פסעה מעבר למותר, תמיד הייתה כבולה במילים, כמו שהייתה כבולה לבית הזה ולמשפחה הזאת בכבלי העבדות המנטליים שמנעו ממנה לזוז.
ובמקום זה, סינדרלה מודה.
ומבפנים, למרות שהיא מודה לה ומתכוונת לזה, סינדרלה לא בטוחה כמה טובה היא, האישה המכונפת. הבגדים הבהירים, שמלת המשי והשרביט המנצנץ, כל אלו אמרו דבר אחד, היא הטובה, היא באה לעזור. אך סינדרלה המהוססת למעשה לא בטוחה כלל. החשש שבה מערער אותה, וגורם לה למעוד בנעלי הזכוכית שקיבלה, הנעליים שגורמות לה לחוש איך עורה נקרע ועולה בלהבות מרוב אי נוחות.
ומהרגע בו הופיעה הפיה הטובה, סינדרלה פתאום מוצאת שאיבדה את החשק ללכת. אבל אחרי כל הטרחה שהוקדשה למענה, התעלמה מהדבורים הרעשניות בבטנה ונכנסה לכרכרה.
ולאיטה, היא מדחיקה את החשד בקרבה. עיניה נעצמות והיאמנושמת עמוקות ומנסה להאמין שיהיה בסדר, בסופו של טוב.
היא מאמינה.

בסוף נסיעה מלאה חרדות סינדרלה יוצאת מהכרכרה באיטיות ומביטה בארמון הגדול והמפואר, תוהה כמה גדולה המשפחה המלכותית, שיש להם צורך בכל כך הרבה חדרים, מה גדול מעמדם, שהם זקוקים לכל כך הרבה שומרים, ולאחר מכן, כשנכנסה פנימה; כל כך הרבה משרתים.
סינדרלה הביטה בו לשנייה ומיד ידעה; אחד הגברים הצעירים היחידים בחדר, אבל נראה שכל העיניים הביטו לעברו, בין אם בהערצה או בקנאה, של נשים או גברים כאחד. סינדרלה לא ידעה מהי משמעות "גבר נאה", אך החליטה שהוא אכן כזה, החל מהעיניים הכחולות שלו, העור הצח, או השיער הבלונדיני שלו, שהיה משוח לאחור.
סינדרלה הביטה בו לדקה אך כמעט מיד, כמו בקסם, עיני הנסיך עלו לכיוונה וברגע שנתקלו בה התמגנטו אליה. כאשר בידיו כרוכה נערה אחרת, שהתכופף אליה באינטימיות שסינדרלה חשה לא בנוח להיות בסביבתה. סינדרלה הביטה בו, מקמטת את מצחה בעודו נוטש על הרחבה המפוארת את הנערה שמביטה בו במבט שובר לב והולך לעברה.
סינדרלה תוהה אם לומר לו שזה היה גס רוח, אך החליטה לא לפצות את פיה. היא מניחה לו לעטוף את מותניה, להיאחז בידה ולהוביל אותה בריקודם. ולמען האמת, הוא לא אומר לה דבר, אז היא לא משיבה. סינדרלה מסתכלת על הנסיך ולפתע היא חושבת; כמה הוא משעמם.
עיניים נשאות אליה בהערצה ובקנאה ואלה דברים ורגשות שלא הכירה. אבל היא לא נהנית מהמבטים האלה, שעוינים אליה או שמעריצים אותה בעיוורון מוחלט. עם זאת, אין שום סיבה להעריץ אותה, אלא אם כן מסתבר שהיא רוקדת טוב משחשבה, אבל היא ידעה שלא.
לאחר זמן מה של ריקודים משמימים, סינדרלה מביטה סביבה והיא לא רואה אף מבט בוז מוכר, אף עיניים מוכרות, או אפילו הבלח מוכר של שמלה. ולפתע היא תוהה; איפה אחיותיה, איפה אמה החורגת?
והיא רוקדת ומרגישה כאילו היא עומדת ליפול מרגליה, למרות הריקוד הכושל שלה והשעמום שעומד באוויר, מסיבה מסוימת הנסיך רוקד איתה שעה, ועוד שעה, עיניו מביטות בה בצורה שבה אף אחד לא הסתכל בה קודם וכשידיו מחליקות על גופה, היא מבינה מה קורה. זה העולם הזה, המקום הזה, שהיא אף פעם לא הכירה. זה העולם החיצוני, מלא ברגשות מלוכלכים ודל באהבה כפי שהיה בביתה הקר ולרגע ועוד רגע וכל הרגעים לאחר מכן, היא מבינה כמה טוב היה אם רק הייתה נשארה שם.
ואז, היא מחליטה להיעלם לה.
"הו," היא פותחת את הכרזתה, "אני חייבת ללכת, שתיים עשרה מגיע עוד מעט!"
"מ – מה?" שאל הנסיך בבלבול, ידיו מרככות את האחיזה בגופה.
אבל סינדרלה לא ממתינה; ברגע שנתנה לה ההזדמנות, סינדרלה מתרחקת באחת והיא רצה משם אחוזת בהלה. להתרחק מהכל, היא לא רוצה להיות קרובה אליו, היא רוצה להתרחק משם, היא הרגישה לא בנוח בקרבתו והוקל לה ברגע שהתרחקה.
היא כל כך ממהרת, היישר אל הכרכרה ורק בחצי הדרך היא מבינה – חסרה לה נעל.
טוב, נו.
בשש בבוקר, הסוסים הופכים לעכברים, הכרכרה לדלעת ובגדיה היפים לסחבות. מה שנותר לה? רק נעל זכוכית קטנה ויפה למזכרת. סינדרלה יודעת, עם זאת, שזאת מזכרת שהיא רוצה לקבור. אז היא מחביאה אותה בין המרצפות ולא מסתכלת בה ולו לשנייה, מבועתת להשליך אותה הצידה, שמא יקרה דבר מה.
הימים עוברים עליה, הנורמה חוזרת על עצמה, עבודת הפרך. סינדרלה לא מרגישה מסכנה או אומללה, היא מרגישה… ריקה.
כרגיל.

יום אחד, אחיותיה ואמה לא בבית, נשמעת דפיקה על הדלת. כשהיא פותחת את הדלת, סינדרלה מופתעת לגלות את שליחי המלך למולה, לבושים במדיהם ומסתכלים עליה ברצינות.
"סלחי לי, גברתי," אומר אחד מהם, "אנחנו עוסקים בחיפוש אחר נערה."
"איזו נערה?" שואלת סינדרלה, לא מעלה בראשה כלל את הבאות.
"נערה שרקדה עם הנסיך בליל הנשף, בערך כשעתיים וחצי, היא נעלמה לקראת השעה שתיים עשרה – " סינדרלה זוקפת גבה כשהיא מבינה שמדובר בה, ורואה מזווית עינה שהוא שולף מתיקו את נעל הזכוכית השנייה שלה. " – משאירה את הנעל הזו מאחוריה."
סינדרלה היססה לדקה לגבי תגובתה, תוהה מה תוכל להגיד, אבל אז החליטה לדבוק באמת, "זו אני."
השומרים הביטו בה בהפתעה. ברגע שאחד מהם התעשת על עצמו, אמר בטון מבולבל; "תצטרכי לבדוק את הנעל הזאת כדי לאמת את זה."
היא מושכת בכתפיה, ורגלה היחפה גם כך מכילה את הנעל בשלמותה. כשסינדרלה מסתכלת לעבר השליחים, היא מרגישה מוזר לנוכח מבטי ההפתעה המובהקים שלהם.
הם לוקחים אותה איתם היישר לבית המלך, וכשהנסיך מקבל אותה לברכה, הוא פוער את פיו בהלם.
"זאת לא היא!" הוא קם ממקומו בכעס ילדותי עצור וצורח על השליחים, באחת. "אין שום סיכוי ש – "
" – הנערה תהיה אני?" היא שואלת, ומרימה את שיערה כדי שיוכל לחטוף מבט ברור בה.
הנסיך פוער את פיו בפליאה וחיוך שנראה בעיניה של סינדרלה עקום ומכוער נמרח על פניו הנאות. "אז את הנערה."
"כן." עונה סינדרלה ומוסיפה לשאול; "ואני לא מתכוונת להיות גסת רוח, אבל – למה אני פה?"
"כמובן," משיב הנסיך בחיוך ומהנהן קלות. "את מבינה, יקירתי, רציתי לבקש את ידך לאישה."
סינדרלה פוערת את עיניה ותשובתה האוטומטית היא; "למה?"
הנסיך מכווץ את גבותיו, "מה זאת אומרת, למה?"
"לא החלפנו בקושי מילה אז," ענתה. "אתה לא מכיר אותי, את משפחתי, או אפילו יודע את שמי, ואם להיות כנה, גם אני לא יודעת את שמך." אמרה סינדרלה בכנות. "אז למה שתרצה להתחתן איתי?"
"טוב," עונה הנסיך, מוכה הלם קלות, "את יפה."
סינדרלה זוקפת את גבותיה בפליאה ועונה, "טוב, אני מצטערת. אסרב להצעתך."
"סלחי לי?" שאל הנסיך בבלבול.
"אני מסרבת להצעתך." עונה סינדרלה.
"למה?" הנסיך הנאה נועץ לעברה מבט מכוער שהיא נאבקת בעקבותיו שלא להתכווץ במקומה. "הרי יש לי הכנסה גדולה, אני הנסיך של הארץ הזאת. אביא לך תהילה ואוצרות, והרי את – משרתת, מסתבר."
סינדרלה מושכת בכתפיה ונאנחת. לרגע, היא תוהה מה לומר ואיך להגיב. "לא עוד. החלטתי להתפטר."
"מתי?"
"כרגע. הגברת שלי תבין עוד מעט." סינדרלה משיבה בחצי חיוך וחולצת את נעלי הזכוכית ששמה על רגליה לכבודו בעקבות בקשת השומרים. "אתה יכול לשמור את אלה," היא אומרת בעודה מסתובבת בדרך החוצה.
סינדרלה לא מגיבה כשהוא צורח אחריה; "חכי, אני המלך העתידי של הארץ הזאת, כדאי שלא תרגיזי אותי!" והיא חוצה את דלתות חדר המלוכה, דלת אחרי דלת היא יוצאת מהארמון לעד, אך הפעם לא חוזרת לביתה.
היא מתחילה מחדש הפעם.


תגיות: , , ,
דרג את הסיפור
Facebook Twitter Google Email

תגובות (0)


הוספת תגובה - היה הראשון להגיב!
עליך להתחבר בכדי להוסיף תגובה
סיפורים נוספים שיעניינו אותך

סיפורים אחרונים
הלילה 0
מחבר:
תאריך: 24/04/2018
ז'אנר: שירי אהבה
אתר סיפורים מאפשר לך לפרסם את סיפוריך חינם, לקרוא סיפורים של אחרים ולקחת חלק בקהילת המחברים הגדולה של האתר. מטרתנו היא ליצור קהילה משתפת, יצירתית ופוריה של כתיבת סיפורים ואנו מזמינים אותך להצטרף אלינו.
אנו מאמינים בסיפורים מקוריים ובתוכן איכותי. שמור על כתיבה נקייה, רהוטה וללא תוכן פוגעני. אנו מקווים שתהנה באתר הן כקורא והן ככותב. כתיבה וקריאה מהנה!
שתף סיפור עכשיו!