בובה על חוט

בובה על חוט רוקדת
בשדה מקרטון ירוק,
ועל פניה חיוך קצת שחוק.
בובה על חוט עומדת במקומה,
לא זזה כי אין זו עבודתה.
ידיה כבר שרוטות,
רגליה נדמו מזמן.
בובה על חוט שוקלת,
להתחיל מחדש את העולם.

ועל רגליה היא עומדת,
קורעת את חוטיה,
מתחילה לצעוד בדד,
בין שורות מחזותיה,
והיא נזכרת בצחוק.
והיא נזכרת בדמעות.
והיא נזכרת בכל אהבותיה הכוזבות.
והיא נופלת פעם, פעמיים או שלוש,
והיא קמה שוב, כשכואב לה הראש.

את חייה היא רואה עוברים אל מול עיניה,
תפוסה על חוט לבן ודק, שם זיכרונותיה.
ופניה קמלו לנוכח האבדה,
בובה על חוט איבדה את רצונה.
חופשיה הייתה בעבר הרחוק,
צוחקת לחיים, רואה כיצד הם עוברים,
את ראשה תופסת בידיה הקטנות,
"שחוקה אני מכל הפינות."
"למה הפכתי? חסרת רגשות."

חסרת אהבות, חסרת אמיתות,
חסרת מכאובים, חסרת לבבות.
בובה על חוט הייתה במשך שנים,
ועכשיו קשה לה לצאת לחיים האמתיים.
בובה על חוט הייתה, בובה קטנה מעץ,
אותה הלבישו בשמלה ורודה,
אמרו לה לקפץ.
והיא עשתה מה שאמרו, כי איזו מן בובה
תמרה את פיו של אדונה?

ועכשיו קשה לה לצאת אל החיים,
להתחיל לצעוד את צעדיה הראשונים,
כמו תינוקת מדדה
בין מוחה לליבה.
מוחה אומר לה היגיון,
ליבה אומר לה רגש.
והיא מחוסר ידע עוד רגע מתפוצצת.
ואת פניה מכסה היא בידיה,
וכורעת על ברכיה.

ואז כמו מתוך חלום
פוקחת את עיניה.
הינה פה שוכב לו הרצון,
וקורא לה.
ואת ידיה היא שולחת,
רוצה את הרצון לקחת,
אך הוא בורח מידיה,
"קדימה, תתפסי אותי."
הוא מתגרה בה.

והיא אחריו רודפת,
ובסוף אותו תופסת,
ואז היא מבינה,
היא כבר לא על חוט, בובה
עכשיו היא חופשיה.