למענך

" אהיה מוכן למות למענך מרוב אהבה " הוא אמר, והאמנתי.
כשמישהו אומר לך דבר כזה, כמו בסרטים, קשה להאמין אבל האמנתי.
כי זה היה כל כך נכון ויפה שהייתי מוכנה לומר את זה בחזרה.
"על מה חשבת?" יוני מעיר אותי מהרהורי, ואני מתמהמהת כשאני חושבת אם לומר לו או לא.
"טוב, אף פעם לא אמרו לי משפט כזה, וזה מרגיש כמו בסרטים אבל כל כך אמיתי שהייתי מוכנה אפילו לומר את זה בחזרה"
"אני שמח בשבילנו." יוני צחק, נפרדנו וכל אחד הלך לדרכו.
לא ידעתי עד כמה הבטחתו אמיתית.
***
למחרת אנחנו שוב נפגשים.
"מיקה!" הוא קורא לי מקצהו השני של גן השעשועים השכונתי, אני רצה אליו.
"יוני! יאללה, לאן נלך?"
"חשבתי שניסע לקולנוע ונצפה באיזה סרט. רוצה?" הוא שואל, אני מסכימה, ושנינו עולים לאוטובוס.
***
זה היה אוטובוס עירוני פשוט, קצת מלוכלך וישן, וכמעט ריק. היינו בו רק אני, יוני, הנהג, ועוד אדם בעל עיניים ושיער שחורים, עור שחום ותיק צד חום.
הוא נראה קצת חשוד, לחוץ כזה, אבל לא כאילו הוא מאחר לאנשהו, תקוע בריב עם אדם קרוב או לא מוצא עבודה. הוא היה נראה מוטרד ממשהו שהוא רוצה כבר להיפטר ממנו.
התיישבנו שני ספסלים ממנו.
לא ידעתי עד כמה החשד שלי היה נכון.
***
בום!
***
"מה? מה קרה? איפה יוני?" התעוררתי בבהלה, מסביבי ראיתי כל מיני מכשירים ומיטות, הייתי בחדר לבן וגדול.
פתאום הבנתי איפה אני, והכל חזר אלי- האיש בעל התיק החום,ההתפוצצות הגדולה, יוני קופץ להגן עלי, אני שומעת מישהו צועק "אמבולנס", ו..... וזהו, עכשיו אני כאן.
פתאום היו מסביבי 3 אנשים- 2 רופאים ואחות, הם התחילו לשאול אותי שאלות ולהרגיע אותי אבל אני חזרתי ושאלתי איפה הוא, וכשלבסוף הם נעתרו לענות לי הם התחילו לתרץ ולהסביר שהוא לא יכול לדבר איתי,והוא ניפגע קשה.
אבל בסוף הם באמת הבינו שאני רוצה לדעת יותר,אז האחות הצביעה על המיטה שלימיני.
הייתי בהלם.
***
"זה,זה הוא?" שאלתי כלא מאמינה, מבטי עדיין מופנה כלפיו.
"כן,ויש לו מזל גדול שניצל,וגם לך שהוא היה שם בשבילך" ענה אחד הרופאים והסתכל עליו בחמלה.
לפי איך שיוני נראה הוא היה שקוע בשינה עמוקה החזה החבוש שלו עלה וירד לקצב נשימותיו,הוא נראה נינוח אבל משהו הציק לי.
"מה קרה לו?"שאלתי.
"רק את יודעת מה קרה באותו רגע שהמחבל התפוצץ ו-"
"כן, הוא קפץ להגן עלי." קטעתי את הרופא,
"אז כנראה שבדיוק אז או שניות מעטות אחרי הוא עף מההדף, חטף מכה חזקה בגב וכמו שזה נראה גם חלק חד מידית של מושב."
"אבל הוא יהיה בסדר, נכון?" אני שואלת, מקווה שזה לא נורא יותר ממה שזה נראה, לאחר רגע תקוותי מתפוגגת.
"זה קצת יותר מסובך, כשיוני חטף את המכה בגב זזה לו אחת החוליות בעמוד השדרה וכרגע הוא נכה אך מצבו ניתן לשינוי, מה שיכול להציל אותו זה ניתוח מסובך, שנוספת לו סדרת טיפולים שמטרתם לשקם את עמוד השדרה מהפגיעה. אך אם הניתוח עצמו לא יצליח הוא ישאר נכה לכל חייו."
"ומתי הניתוח יתקיים?" שטף השאלות לא נגמר.
"כבר קיבלנו את הסכמת הוריו לביצוע הניתוח והחלטנו בעזרתם שהניתוח יתקיים יומיים לאחר שהוא יתעורר."
אז עכשיו הכל תלוי ביוני.
***
לאחר שלושה ימים הוא התעורר.
היו אלה שלושה ימים של דאגות גדולות, לילות ללא שינה, הרבה תפילות והרבה בכי.
לא הייתי צריכה לבכות, ההורים של יוני באו לבקר אותו ואמו בכתה, לה היתה סיבה לבכות, הבן שלה כמעט נהרג ויכול היה להיות שלא יתעורר.
בטח תחשבו שגם לי היתה סיבה לבכות- החבר שלי כמעט נהרג ויכול היה להיות שלא יתעורר, ואתם צודקים. אבל לא הייתי אמורה לבכות בשביל החבר שלי, אלא בשביל החיים שלו.
בכיתי משתי הסיבות.
וכשהוא התעורר הייתי מאושרת.
***
באותו יום שוב ישבתי ליד יוני ולחשתי לו כמה אני אוהבת אותו וצריכה שהוא יתעורר, וכמה שקשה להורים שלו בלעדיו, אמרתי לו שאם הוא שומע אותי שילחץ לי את היד ושאני מחזיקה בידו.
המשכתי וחזרתי לומר לו שאפילו תזוזה קטנה שלו תעזור לכולנו, ולפתע זה קרה, הוא באמת לחץ לי את היד!
"רופא! אחות!" רצתי למסדרון בית החולים בעודי קוראת למישהו שיוכל לעזור ולאשר את התפנית המרגשת במצבו של יוני.
"כן מיקה, מה קרה?" אותה אחות מהיום שהתעוררתי ניגשת אלי,
"זה יוני! הוא הזיז את היד שלו!"
"טוב אני באה לראות." אני והאחות ניגשות אליו ורואות שהיד שלו זזה ומגששת כמחפשת משהו.
"יוני! אני כאן." אני מתיישבת לידו ומחזיקה בידו.
"אה? מה? מיקה! איפה אנחנו?" סוף סוף הוא מתעורר ומדבר!
"אנחנו בבית החולים, אני ואתה נפגענו בפיגוע של מחבל באוטובוס ואתה נפגעת יותר קשה ממני כשקפצת להגן עלי ובגלל זה אתה התעוררת שלושה ימים אחרי ובגלל זה גם-" לא יכולתי להמשיך, לא יכולתי לבשר לו שבגלל שהגן עלי אולי לא יוכל שוב ללכת.
"שלום יוני. אני עובדת כאן בתור אחות ושמי סיגל, אולי זה יהיה לך קצת קשה לשמוע אבל מה שמיקה התקשתה לומר זה שבגלל פציעתך יכול להיות שלעולם לא תוכל ללכת שוב. ישנו ניתוח שתעבור אך הוא מעט מסובך והוא יוכל למנוע את הישארותך נכה, קבלנו את הסכמת הוריך לביצועו והוא יתקיים בעוד יומיים. בינתיים אתה עדיין לא יכול ללכת ותשתמש בכסא גלגלים. " האחות, שעכשיו התברר לי ששמה סיגל, סגרה את כל הקצוות והסבירה ליוני את כל שהיה צריך לדעת במצבו.
יוני שמר על קור רוח אף על פי מה שנאמר לו כעת, וביקש לפגוש את הוריו שנורא התרגשו ואמרו לו כל הזמן כמה דאגו וכמה הם אוהבים אותו עד שצחק ואמר להם שעכשיו הם לא צריכים לדאוג יותר כי לא אכפת לו אפילו להישאר נכה כשהם ואני איתו.
עוד יומיים הניתוח.
***
אני לא מצליחה לישון, או שיש לי סיוטים או שאני פשוט בלחץ מהניתוח.
הוא כל כך לא מתרגש שאפשר לחשוב שלא אותו מנתחים אלא אותי, אבל אפשר לדעת שהוא לחוץ כי כל אחד היה נלחץ אם היה במצבו.
ואז הגיע היום של הניתוח.
בבוקר העירו את יוני ואותי ואמרו לנו ללכת לאכול ושאחר כך יוני ייגש למשרד של דוקטור אבירם האורטופד שיסביר לו ולהוריו שוב על הפגיעה בגב ויוני גם ישמע הסבר מפיו של המרדים על מה שירגיש והתהליך שיעבור, יוני אמר ש"בסדר גמור" והלכנו לארוחת בוקר.
בזמן שאכלנו דברתי עם יוני ושאלתי אותו כמה דברים.
"נו, אז איך אתה מרגיש הבוקר?" שאלתי, אבל הוא קלט אותי מיד.
"את מתכוונת- 'איך אתה מרגיש שעתיים לפני שהולכים לנתח אותך?' והתשובה היא שאני מרגיש בסדר גמור. היית מצפה שאני אדאג , והאמת- גם אני הייתי מצפה לכך, אבל לשמחתי אני בכלל לא לחוץ או חושש מהניתוח היום." הוא סיים וחייך אלי,
"אל תשכח ללכת אחר כך להכנה לניתוח" זרקתי כאילו בהיסח הדעת אבל היה חשוב לי שילך ולו כדי לספר לי מה הולך לקרות.
"אל תדאגי, אני אלך וגם אמא שלי בקשה ממני לבוא איתי אז אולי גם את תוכלי לבוא, היית רוצה?" הוא שואל כאילו יכל לקרוא את מחשבותי אז עניתי בחיוב.
***
"שלום!" דוקטור אבירם מקדם את פנינו בחיוך ואומר לנו לשבת, אנחנו מתיישבים והוא מתחיל לדבר.
"או, יוני אני רואה שהבאת איתך אלי שתי אורחות." אומר הדוקטור בקול עליז ומחווה על אמו של יוני ועלי,
"כן, זו אמי- נורית וזאת היא חברתי מיקה שגם נפגעה בפיגוע רק למזלה פגיעתה פחות קשה משלי." יוני סיים ואני ואימו אמרנו "שלום" לאבירם ונורית גם לחצה לו את היד.
"טוב, נעבור לסיבה שלשמה התכנסנו כאן היום- הניתוח של יוני. יוני, אתה הולך לעבור היום ניתוח שאתה בטח יודע שניתוח זה לא דבר נעים והניתוח הזה בפרט הוא גם מסובך ואם לא יצליח תצטרך להישאר כמו שאתה עכשיו." דוקטור אבירם החווה לכיסא הגלגלים ( הזמני, אני מקווה) של יוני.
"כן" אמר יוני ונראה קצת משועמם מהסיבה ששמע מילים אלו כבר הרבה פעמים בשלושת הימים האחרונים.
דוקטור אבירם המשיך ואמר " אז ככה- בעוד שעה וחצי בערך אתה תוכנס לחדר הרדמה ויחדירו לך חומר הרדמה לגוף בעירוי. לאחר מכן, כשכבר תהיה רדום, אני ועוד שני רופאים נכניס אותך לחדר הניתוח וננתח אותך ואתה לא תרגיש כלום. לאחר הניתוח אתה עדיין תהיה מורדם והשפעת חומר ההרדמה עוד לא תיגמר, כשתתעורר תבוצענה בך שתי בדיקות של עמוד השדרה כדי להיות בטוחים שהניתוח הצליח. יש לך או לכן, " הדוקטור הסתכל עלי ועל נורית " שאלות כלשהן?" הוא סיים ואני חשבתי על שאלה שהייתי רוצה לשאול כשאמו של יוני- נורית, הפרה את הדממה. "ואם הניתוח יצליח, מתי יוני יוכל שוב ללכת?"
"אם הניתוח- אני מקווה- יצליח, יוני יתחיל בתהליך שיקום של הגב והרגליים ולאחר כחודשיים יתחיל ללכת שוב, כשתהליך השיקום עצמו יימשך ארבעה חודשים בערך." דוקטור אבירם עונה על השאלה ושוב משתרר במשרדו שקט שאותו מפר הפעם יוני, ששתק בערך כל הזמן "טוב, תודה רבה לך דוקטור ההסבר ענה על השאלות שהיו לי ואני מקווה גם לכן?" יוני הסתכל עלינו ואני ונורית הנהנו בראשינו ואז המשיך "אז אני רוצה להודות לך ו... ניפגש בניתוח."
יצאנו ממשרדו של דוקטור אבירם והלכנו במסדרון תוך שיחה על הניתוח ונורית בכתה מעט וחיבקה את יוני שוב ושוב, אני שתקתי רוב הזמן וחשבתי שוב על כך שיכול היה להיות שיוני לא היה נפגע כל כך קשה אם לא היה קופץ להגן עלי ורגשות אשמה קלים עולים בי, ואז אני נזכרת שרק יום לפני הפיגוע יוני ישב איתי על הספסל ברחוב הרצל ואמר לי שהיה מוכן למות בשבילי מרוב אהבה, ואני כל כך התרגשתי אבל לא חשבתי שבאמת באמת היה עושה זאת אף על פי האהבה שלנו והאמיתיות שבדבריו. לא האמנתי שמישהו, ואפילו יוני היה מוכן להקריב את עצמו למעני.
עוד שעה הניתוח.
***
יוני ואני הולכים במסדרון בית החולים, אמו נורית החליטה להניח לנו לדבר לבדנו קצת לפני הניתוח והתקדמנו לאיטנו אל חדר ההרדמה.
"מה את חושבת שיקרה אם אשאר נכה?" יוני שואל שאלה ראשונה בדיבור שלכבודו אנו הולכים במסדרון.
"אני לא יודעת ואני מקווה מאוד שלא תישאר נכה אבל לגבי אל תדאג, כי אחרי שהגנת עלי ככה אני לא אעזוב אותך והפעם תורי לומר שלא אעזוב אותך גם אם זה יעלה לי בחיי."
יוני מחייך אלי ואני אליו ואז הוא מוסיף "את בטוחה?" והצביע על כסא הגלגלים כאילו רומז על מחיר הבטחתי.
"כן." ולאחר שאני אומרת זאת שנינו מרגישים שאין עוד צורך להוסיף לדבר ורואים שאנחנו נמצאים ממש לפני חדר ההרדמות ושאמו מחכה לנו.
"יוני, מיקה, יוני צריך להיכנס אז... אז 'תיפרדו'." אמו של יוני קצת מתקשה למצוא מילים אך מצליחה לומר מה שלכולנו די קשה, אני נפרדת מיוני בקצרה ומברכת אותו שהניתוח יצליח ושיוכל שוב ללכת. והוא לא נשאר חייב ולאחר שנפרד ממני אומר "שלרגע לא תפסיקי לעמוד, ללכת, ולרוץ." .
יוני נכנס לחדר ההרדמה.
***
"סליחה? את נורית אמו של יוני הראל?" פונה אליה אדם במדי בית חולים והיא משיבה בחיוב.
"נגמר הניתוח ובערך עוד מספר דקות הוא אמור להתעורר, את רוצה להיכנס להיות איתו?" ונורית שוב עונה בחיוב ומציעה גם לי להיכנס וגם אני מגיעה לחדר ההרדמות, אליו הוציאו את יוני עד שיתעורר.
יוני נראה סתם ישן אבל לפי התחבושות על הגב אפשר מיד לדעת שהוא עבר משהו והשינה הזאת היא לא סתם.
נורית מלטפת אותו, את פניו הישנות וגבו הפצוע שעוד לא הספיק להחלים מהפיגוע וכבר נפתח הפצע מחדש.
ופתאום, בבת אחת שתינו שמנו לב שיוני זז ומתחיל להתעורר, שתינו נשמנו לרווחה ויוני פקח את עיניו.
"בוקר טוב." כמו תמיד יוני מחייך אלינו כאילו כלום לא קרה, ואז גם נורית חוזרת לעצמה.
"מה שלומך? אתה מרגיש טוב? כואב לך?" עטה עליו בשאלות והוא שולח אלי חיוך משועשע,
"אני בסדר אמא, באמת. החומר להקלת הכאבים עדיין פועל ואני מרגיש מצוין, ועם ההתרגשות והלחץ שלך אפשר לחשוב שאני גוסס ו-"
" חס וחלילה" היא קוטעת אותו.
"טוב, הבנת את הכוונה, בסך הכול אני בסדר גמור למרות שאלו בעצם הרגעים שאמורים להיות לי חששות ממש גדולים מהבדיקות שיערכו ממש עוד מעט כי הן יקבעו אם אשאר נכה או-"
"חס וחלילה" שוב נורית קוטעת אותו ויוני צוחק קצרות.
"או שאחלים ואחזור ללכת לאחר תהליכי שיקום ארוכים." בדיוק לאחר שיוני סיים נכנס האיש שקרא לנו להיכנס ואמר שעכשיו יוני צריך לעבור את הבדיקות ואנחנו צריכות להישאר בחדר ההמתנה.
***
יוני סיים להיבדק והוא חזר כשלצידו אותו אדם שקרא לו לבדיקות ודוקטור אבירם, הדוקטור היה עטוי ארשת חמורה הוא אותת לנורית לגשת אליו.
לאחר כחצי דקה שהם שוחחו, נורית פנתה אל יוני בעיניים מצועפות מדמעות ואני, אף על פי שעוד לא הודיעו לי ורק ארבעת האנשים שלפני ידעו, מיד הבנתי.
הניתוח לא הצליח.
יוני ישאר נכה.
***
"איך את מרגישה?" יוני ואני מסתובבים במסדרונות בית החולים השונים, הוא נוסע בכסא הגלגלים שהפך להיות חלק בלתי נפרד ממנו ואני בהליכה.
"אני בסדר, קצת בהלם מהבשורה שנודעה לי לא מזמן אבל מרגישה טוב. ואיך אתה?"
ויוני ענה "קצת מוזר אבל, איך לומר? כאילו ידעתי כל הזמן, מרגע שנפצעתי, שאני לא הולך להחלים מזה ושהניתוח לא יצליח. כאילו שמישהו אותת לי בתוך הראש, ואולי אני סתם מדמיין אבל... את זוכרת שאמרתי לך שאני בכלל לא חושש מהניתוח?" הנהנתי ויוני המשיך "אז זה היה בגלל שבעצם מהתחלה ידעתי מה יהיו התוצאות ולא סיפרתי לך ולאימי כדי שלא תדאגו יותר מדי, את בטח מבינה." הנהנתי לחיוב ושתקתי, שנינו שתקנו, מפני שלא היה יותר מה להוסיף, נשאר רק להתכונן להתמודדות עם חייו החדשים של יוני.
כי לי היה ברור שלא ניפרד.