בלי חרטה

הכל רק דרמה, אצלכן, הבנות
הולכות לחברה הכי טובה שלכן, ובוכות איך שהחבר נפרד או בגד בכן

אנחנו תמיד יוצאים אשמים ורעים,
אנחנו הבנים
הטיפשים, המפגרים שצריכים לחזור ולבקש רחמים

אך לפעמים, אנחנו לא הרעים
אתן בוגדות,
אתן משקרות ואתן רעות

אני ניסיתי לעשות כמיטב יכולתי בשבילך,
ומה קיבלתי?
את הבחור האחר שיום אחד ניצב בפתח הדלת עם זר פרחים
למי?
ללא ספק "שאלה מכשילה"

ואז את הולכת לחברותייך,
מספרת ומצביעה עליי בהאשמה בכל פעם שאת רואה אותי בבית הספר
כי נפרדתי ממך

אבל אני אשם, נכון?
הרי הבגידה, הנפנוף והרוע..
זה שולי, זה בצד

מה שמשנה פה זה למה התייחסתי לזה?

לא תמיד אנחנו רעים, הבנים
לפעמים גם לכן אין לב
לפעמים גם אתן יודעות איך לרסק נפש

אז כן,
את יכולה להצביע,
את יכולה להשפיל,
את יכולה לצעוק ולקלל,

אבל לא עובר בי שבריר שנייה בו אני מתחרט