זיכרון

הם חיים אבל לא באמת. מתים אבל לא ממש. הם שם. הכי שם והכי לא.והיא פעם כל כך היתה.כל כך. יותר מידי. ועכשיו כל כך לא.מדהים כמה שלא.זה ככה בלי הכנה. למרות שכל כך הרבה זמן הכנה. כי הכל כל כך לאט. ופתאום מתהפך. ופתאום צריכים לאסוף זיכרונות מהר. כי יותר לא יהיו. כי אין יותר מה לשמוע. ואין יותר מה לומר. אפילו שיש כל כך הרבה מה לומר. וכשאין אז אפשר. ופעם היה יותר מידי. ועכשיו רק זיכרון. אבל לא זיכרון באמת כי הכל עוד קיים. זיכרון למשהו שעוד קיים. זה כנראה לא באמת זיכרון. כי אי אפשר בעצם. להתגעגע. למשהו שעוד פה. למרות שהיא לא באמת פה. וכן אפשר לגעת. וכן אפשר לחבק. אבל אי אפשר להתגעגע כי אין למי. אבל יש הרבה למה. כי כלום כבר לא כמו פעם. ואיך יכולתי לדעת. ולא ידעתי שהיא תהיה אבל בעצם לא. ולא ידעתי שככה יקרה ושככה תמות. כשהיא בעצם בכלל לא מתה. אבל היא נופלת. וקמה. כמו שאני אבל לא באמת. והיא לא אומרת.ורק אני צריכה. כל הזמן צריכה.ואסור להתגעגע. ואסור לזכור. כי אם יש געגוע אין חיים. יש מוות. ובעצם שום דבר עוד לא מת. אף אחד עוד לא מת. היא לא מתה. אבל לפעמים כן.