לא יכולה להגיד

ועכשיו פתאום הוא. אפילו בלי לגעת. ולפעמים זה יותר. כל כך נוגע. והוא ניסה כל כך שאגיד. אבל אני לא. כי ידעתי שאם אגיד. הוא לא. ואז אולי לא יהיה בכלל. אז עדיף בלי להגיד. פתאום גם אצלי אין מילים. אולי זה עדיף. ויכולה להגיד הכל. ויכולה גם לשאול. אבל לא יכולה להגיד מה שכן. ואולי פתאום זה ההיגיון. אולי אני פתאום כמו שהיא. לא יכולה דווקא כשרוצה. ואולי המילים שלא יוצאות בעצם מגינות. ואולי גם מגנות. ואולי הכל בעצם שריון. אולי הכל מהגנה.מגננה. ואולי הגוף עצמו נלחם בעצמו. כי פשוט יש דברים שאסור להגיד. אולי אצלה זה מבפנים. ואולי אצלי גם. ואולי פשוט צריך לשתוק. למרות שרוצה לצעוק. ואולי לשתוק ולצעוק זה אותו הדבר. כי לא יכולה. להגיד. שאוהבת.