http://www.tale.co.il/ Articles at סיפורים en-us http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%A8%D7%A6%D7%A3/%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%A2%D7-%D7c%D7%A1%D7%91%D7%AA%D7%90.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%A8%D7%A6%D7%A3/%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%A2%D7-%D7c%D7%A1%D7%91%D7%AA%D7%90.html Wed, 16 Jun 2010 18:43:07 +0300 כבר שנים שאני לא מבקר את סבתי הזקנה, לא מזדמן לי, ובטח תמיד יש לי "משהו" שאני חייב לעשות, סתם כדי שיהיה לי תירוץ לא לבוא לסבתא, אך היום אני רוצה לקנות דירה בתל-אביב ואמא הכריחה אותי לבקר את סבתא.
"היא לא מרגישה טוב בזמן האחרון" אמא אמרה-צרחה עלי בפלאפון, "היא ממש תשמח אם תבוא לבקר אותה, אתה דווקא צריך לדעת את זה, יותר מכל אחד".
היא דיברה על כך שהייתי הילד הכי חולני בבית. מהגן ועד סוף החטיבה הייתי חולה בממוצע חצי שבוע בחודש, למרות שבתיכון כבר נגמלתי מכך, אמא הייתה תמיד זוכרת זו.
אני מסתכל בשעון, עוד חצי שעה יוצאת הרכבת, אני נאנח ומנסה להעביר את הזמן, וכעבור עשר דקות כל המקומות מלאים חוץ מזה שמולי, ואז אני נזכר בכמה סידורים במייל שאני צריך לעשות, ומוציא את המחשב נייד ומנסה להיכנס למייל, אך אין אינטרנט, אני נאנח ומנסה את שולה המוקשים.
כעבור כמה דקות אני מסתכל בשעון ורואה שעוד דקה הרכבת יוצאת, סוף סוף יהיה אפשר לראות קצת נוף, אני חושב ומכניס את הנייד לתיק.
גבר-נער בערך בגיל הצבא מתפרץ לתא ושואל על מקום לשבת, אני מהנהן לו שהוא יכול לשבת כאן בלי אפילו להסתכל עליו ופונה להסתכל בנוף שמתחיל להתחלף סוף-כל-סוף, וכך מתחילה הנסיעה לסבתא.
הרכבת נכנסת למנהרה, והקלאוסטרופוביה הכתה בי, אני שם לב שגם הבחור מולי כזה, ושם לב שיש לו גיטרה על הגב ונזם באף, אני לא יודע אם הוא בן עשרה מצוי או שלא, אני ממש לא מעודכן.
"מה שמך?" אני מתעניין אחרי שהרכבת יוצאת מהמנהרה.
"אביב" הוא עונה, "ומה השם שלך?"
"דוד" עניתי.
אני רואה את אביב מעלה מבט על הכיפה שאני חובש וחוזר אלי בקרירות מה, אני שרואה שהוא חסר כיפה נעשה גם קריר אליו.
"דוד זה לא שם של דתיים?" שאל.
" תלוי מאיזו נקודת מבט אתה מסתכל" אני עונה לו ומנסה לשנות נושא שיחה. "איפה אתה גר?"
"במרכז תל-אביב למען האמת, אבל אני כמעט לא רואה דתיים באזור שלי, אז קצת היה לי מוזר לפגוש אותך, אבל איפה אתה גר?"
"באזור ירושלים, במקום גם עם חילונים, אני פשוט באתי לבדוק דירה היום, ולכן אני נמצא באזור".
אביב לא ממשיך את חוט השיחה ומוציא מתיקו חוברת ללימוד תיאוריה.
"אתה מנגן בגיטרה?" אני שואל ותו, ומבין באותו הרגע שהו תוקע בי מבט של אז-למה-אני-עם-גיטרה שזו הייתה שאלה ממש טיפשית.
"כן, אתה יודע לנגן על משהו?"
"כן, אבל תגיד, אתה לומד לבד מהמחשב או ממורה?"
"למדתי פעם ממורה, עכשיו קצת הפסקתי, אבל החברים שלי ביקשו ממני להביא גיטרה בשביל המדורה בחוף הים".
"למה דווקא בחיפה?" אני שואל אותו בעניין.
"אמרו לנו שיש שם חוף ממש שווה וזול בחנייה, אז כל השים רצו לעשות שמה בשביל לבוא עם הרכב החדש שההורים שלהם קנו להם".
שתיקה, אין לי מה להוסיף, אני גם ממש גרוע בשיחות חולין, כל הזמן אני קוטע את חוט השיחה.
"למה אתה נוסע לחיפה?" אביב הזהמתעניין, ואני שם לב שבתת-מודע שלי הוא כבר נתפס כאחלה בחור.
"אמא שלי הכריחה אותי לנסוע לבקר את סבתא שלי בחיפה, בזמן האחרון היא כבר ממש חולה, ואמא שלי רוצה שנבקר אותה כבר בכל שבוע".
אביב מהנהן, "גם לי היתה סבתא בחיפה, רק לפני חצי-שנה היא נפטרה".
"ממה?"
"התקף לב".
"אההה".
נראה לי שאני די חסר רגישות, הבחור כרגע הסביר לי ממה סבתו נפטרה ואני מגיב ב"אההה" טמבלי לחלוטין, אם הערכה עצמית הייתה מקציבה חיים, אני עדיין בטח הייתי בבטן של אמא, נשאר שמה מספיק שנים כדי להיות בגיל העמידה..
אביב מנסה לשנות כיוון, "איזה רמה אתה בגיטרה?"
"נראה לי שטובה, סיימתי אחרי אלתור".
"איזה שיר אתה הכי אוהב לנגן בגיטרה?" הבחור שואל.
"מדרגות לגן עדן, של לד זפלין". אני עונה, "אני פשוט אוהב את השיר הזה".
"גם אני", אביב מזדהה איתי במפתיע, "השיר פשוט טוב".
"הליריקה!"
-המקצב!"
-הטקסט!"
-הקולות!"
-הנגינה!" שנינו אומרים.
הרכבת נעצרת, שנינו נעמדים ומוציאים את התיקים שלנו מהתאים הקטנים. אביב יותר מהיר ממני, ואחרי שהוא מוציא את התיק הוא תולש דף מספר התיאוריה שלו וכותב משהו.
הוא מושיט לי את הדף, "הנה המייל והטלפון שלי".
אני תולש את הדף שנותר, מוציא עט מהכיס ורושם גם את אלו שלי, ומושיט לו בלא מילים.
אנחנו יוצאים ביחד מהרכבת וצועדים לעבר פתח התחנה. הוא תופס מונית.
"להתראות"
"ביי".
אני מנופף לו לשלום וצועד לעבר הבית של סבתא.

]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%A8%D7%A6%D7%A3/%D7%D7%D7%A9%D7%9D.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%A8%D7%A6%D7%A3/%D7%D7%D7%A9%D7%9D.html Wed, 26 Aug 2009 19:12:36 +0300 אחד עוברי האורח ברחוב, שאינו החזיק מטרייה ולא רכש במכונית הסתכל, בפניו העצובות, על הפורט והעצב של פניו הפכו לשמחה, כאילו המוזיקה שהפורט פרט היו קסם האושר, מעיין מעיין שלא נגמר ורק נותן ונותן אושר.
הפריטה הייתה שמחה ועליזה עד מאוד, אפשר היה להבחין לפתע בפורט המשעין ראשו אל אדן החלון, לא פוחד שמא ייפול, ורק נתן לצלילי הגיטרה לשמח את עוברי האורח כשהטיפות שפגעו בגיטרה הפכו לתופים של הרקע.
הרחוב העלוב והעזוב כמעט לגמרי התמלא לפתע באנשים רבים, לא רק עוברי אורח - גם שכנים ובעליי רכב, כולם בשביל להאזין לפורט העליז, כשנפתח חלון תחתון, זה שמתחת לפורט, ונשמעו צלילי מוזיקה חדשים ברקע, היתה זו פריטה חדשה, והפעם - רכה יותר. היה זה כינור צד.
האנשים שבחוץ מחאו כפיים למצטרף לתזמורת והקהל הפך במהרה לדומם, בשביל לשמוע את היצירה החדשה. הגשם המשיך לטפטף, הפורט המשיך לפרוט על הגיטרה בעליזות והכנר המשיך להשמיע צלילי גן-עדן רכים ככל האפשר, ונראה היה שגן-העדן הגיע אל כדור הארץ, אל הרחוב.
הפעם נפתח חלון ממול, מעבר לכביש, ממנו נראה אדם צעיר והקהל הסתובב בכדי לראות את המצטרף הפעם: הזמר. זה החל לזמר ולמלא את הרחוב בצלילים ארוכים ומלאיי תוכן, הוא ריגש את האנשים בקולו הרך והמלא, \השמח והמאושר, ובכל האהבה הרבה שהקדיש בשירה.
ברק נשמע ממרומיי מרומים והבית הפך לפזמון חזק ומאושר, שאנשים החלו בוכים ומתחבקים. האנשים ששהו עד כה במכוניותיהם יצאו בשביל להרגיש את הנעימות ואת האושר של הנגנים והצטרפו אל אלו שבחוץ, כשהגשם אינו הפרעה יותר, אלא רק עוזר ומחדש.
נוסף חלון פתוח אחד וברק נשמע בשנית, כשסולו של פסנתר נשמע מתוך החדר הפתוח החדש. הוא היה רך ומעורר ומשמח אך גם בעל ירידות עצובות שצמררו את המאזינים.
ברק נוסף והחזרה אל הפזמון, כשהגשם מתחזק ואיתו גם הנגנים: הפורט על הגיטרה, הכנר על כינור הצד, הזמר הרך, הפסנתרן הלוטף את הפסנתר וכמובן - הגשם המטופף.
כשהגשם החל פוסק, החלו פוסקים לאט לאט, אחד באחד, הנגנים. ראשון יצא מהתזמורת הזמר, ולאחריו הכנר. הפסנתר התעקש לסיים, אך הפורט התעקש יותר. הפסנתר כבה ולאחריו הגיטרה. אחרון חביב, זה שהתחיל: הגשם. ]]> http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%A8%D7%A6%D7%A3/%D7%A8%D7%A6%D7%A3-%D7%A9%D7c-%D7%A8%D7%D7%A2%D7%99%D7%9D.html http://www.tale.co.il/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%A7%D7%A6%D7%A8%D7%99%D7%9D/%D7%A1%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8-%D7%91%D7%A8%D7%A6%D7%A3/%D7%A8%D7%A6%D7%A3-%D7%A9%D7c-%D7%A8%D7%D7%A2%D7%99%D7%9D.html Mon, 24 Aug 2009 22:15:41 +0300 קמתי היום בבוקר, השעה עוד לא הייתה 8:00 וכבר קיבלתי טלפון מחברה : "הלו" , ואני עונה "כן???"
" מה לא התעוררת ?" חברה שלי עונה.
"עכשיו קמתי"
"מהר מהר את חייבת לבוא לקניון, אני מחכה לך בעמדה של מכירת הכרטיסים"

8:35 – קניון, דוכן הכרטיסים
הגעתי מהר ככל האפשר לדוכן בקניון וראיתי חברה שלי דנה עומדת שם בתור כולה לחוצה.
"מה קרה"? שאלתי אותה
"אני כבר שעה מחכה והתור לא זז אני חושבת שהכרטיסים אזלו"
"חכי פה" עניתי לה, והלכתי לבדוק בדוכן.
"אדוני המוכר, אני רק רוצה לברר למה התור לא זז "?
המוכר עונה לי "לצערי נגמרו הכרטיסים ואנו מחכים לראות אם יחדשו את המלאי"
חזרתי לחברה שלי וסיפרתי לה את הסיפור.
ואחרי 5 דקות הבנו שהחיים שלנו יהיו יותר מעניינים אם לא נבזבז את הזמן בהמתנה בתור לאיזה מופע עתידי במקום לענות עכשיו ברגע זה מהווה.

10:00 – פארק הירקון
אני ודנה מטיילות בפארק, נהנות מהחיים משחקות בכדור, פוגשות באנשים חדשים, אוכלות גלידה ובקיצור מרגישות שזה הרגע המאושר בחיינו , אבל בעצם הבנו שזה סתם רגע.
וכל החיים הם רצף של רגעים שיוצרים חוויה אחת גדולה מהחיים.
]]>