ראשי כרוב.

אף פעם לא אהבתי ראשי כרוב; הם מגעילים אותי.
זה מתחיל מלמטה - הרגליים. קטנות, חסרות מפרקים מלבד 3 אצבעות עבות בקצה כף הרגל. כשמרימים את הראש נאלצים לראות את חוש הטעם הנורא שלהם בבגדים, שהם מרגישים צורך חולני לחלוק אותו עם העולם. לרוב הוא מתבטא בשלל גווני החום והירוק, עם כתמים לבנים המפוזרים באופן אקראי. זה ממשיך בידיים הגדולות, הצמודות תמיד לגוף העגול, בו מתחילים להראות הסימנים הירוקים הראשונים למה שמסתתר מעבר לצוואר הלבן-ירקרק. ושם, ממש מעבר, נמצא ראש-הכרוב, חסר האף, עם העיניים הבולטות והפה הזקן.
אף פעם לא אהבתי ראשי כרוב. הדיבור המגמגם, התנועות המהירות, הצליעה הקלה, הראש. מאז ומתמיד התרגזתי מחוסר האונים שלהם, מהטיפשות, מהצפייה להצלה, ומהגישה שאומרת 'אני חלש מידי, אין מה לעשות'. המבט הזה, המתחנן והעצוב, שהם מסתכלים בו עלייך כשאתה עובר לידם, הניסיון לקבל רחמים.
אף פעם לא אהבתי ראשי כרוב; הם מגעילים אותי. אבל מה שעושים להם, נורא.