רוני

קראתי בשקט סיפור מ"צינורות של אתגר קרת הקשבתי למוזיקה בגלקסי החדש שלי,מדי פעם הצצתי לראות מי עולה (אני בן אדם מאוד סקרן לגבי אנשים להסתכל להם בעיניין ולהבין מה הסיפור שלהם) בפעם השמינית לערך באיזור דיזינגוף סנטר עלתה נערה,שיער זהוב,אף אדום ספק מהצטננות ספק מבכי רב,היה לה נזם כסוף ועיניים ירוקות.כשהיא עלתה היה ביניינו מבט כזה מוזר והיא החליטה להתיישב בזוג מושבים שבדיוק מקביל אליי. לאחר שהיא התיישבה עשיתי את עצמי עדיין קורא בספר כשבעצם כל חמש שניות הסתכלתי עליה,היא הייתה יפה. מדי פעם היא קלטה שהסתכלתי עליה ובתגובה מידית קברתי את הראש שלי בספר אבל בנוסף לכך גם תפסתי אותה מסתכלת עלי לא מעט. לאחר כמה הצלבתויות מבטים היא הפסיקה להסתכל לכיוון שלי .היא הסתכלה רק על החלון ,שומעת מוזיקה בפול ווליום כאילו לא אכפת לה מכלום. היה לה משהו עצוב בעיניים ,ולא אני לא מדבר על פיקאפ ליין מהסידרה מסודרים,באמת היה לה משהו עצוב בעיניים כאילו היא כל שניה הולכת לבכות ורק בגלל המקום שהיא נמצאת בו היא עוצרת את עצמה.  רציתי לעזור לה באמת רציתי רק לא ידעתי איך לגשת,מה להגיד. בזמן שהמחשבות האלה רצו לי בראש האוטובוס לא הפסיק לנסוע וידעתי שזה יגמר עוד מעט .היא תלחץ על הכפתור "עצור" האדום תעמוד כמה שניות תרד מהאוטובוס ואני לא אראה אותה יותר. אבל שום רעיון לא עלה לי.ואכן ,חצי שעה אחרי עליתה לאוטובוס,היא לחצה על כפתור ה"עצור" ועמדה. התחלתי לנסות להתחיל שיחה "היי!" ,"הכל בסדר?" אבל היא הייתה עם אוזניות על פול ווליום ,היא בכלל לא שמעה אותי אבל כל האוטובוס כן והסתכל עליי כאילו הייתי משוגע שמדבר לעצמי. בנסיון השלישי לתקשר איתה דווקא הצלחתי.היא הורידה את האוזניות והסתכלה עליי. אז שאלתי אותה "איך קוראים לך?" אז היא ענתה "רוני" בקול צרוד כזה כמו שמנסים לעצור את הדמעות. הייתה השתהות בנינו כמה שניות עשיתי את עצמי חושב ,רציתי לשאול אותה מה השם משפחה שלה אבל פחדתי מהתגובה במקום זאת פלטתי "סתם נראת לי מוכרת מאיפשהו" .היא חייכה חיוך קטן ושמה חזרה את האוזניות עם המוזיקה הרועשת .האוטובוס עצר והיא ירדה.  הייתי רוצה לדעת מה קרה לה .אבל פיספסתי.