שוב זה קורה

שוב.
זה קורה.
שוב.
זה כאן.
שוב.
זה מכאיב.
לאט.
הורג אותך מבפנים.
ואתה לא זז.
רגלייך משותקות.
כאילו מחוברות לאדמה הקרה.
ידייך מונפות לאוויר הקריר.
ולא נשמטות.
כאילו נשארו תקועות.
כאילו מישהו תופס אותן.
בטנך מתהפכת מצד לצד.
כאילו היא מרגישה רעב.
רעב שלא עובר.
אצבעותייך קפואות.
כאילו יורד עכשיו שלג.
ואתה בלי כפפות.
ענייך מחפשות מוצא.
אך לא זזות.
כאילו קפואות.
בדיוק כמו שאר גופך.
ואתה אפילו לא מצליח לחשוב.
לחשוב בבהירות.
על המצב הנוכח.
וזה לא מרפא.
זה ממשיך לכאוב.
ואתה רק מתפתל מכאבים.
כאבים איומים.
שבין רגע,
תופסים את כל גופך.
ידייך לבסוף נשמטות.
ואינך מסוגל להזיז אצבע.
כי הכל קפוא.
האוויר קפוא.
אתה מרגיש תקוע.
ורגלייך מחוברות לאדמה.
כאילו אתה פסל.
פסל מיוחד.
אך באותו זמן,
בלתי נראה.
שוב.
זה קורה.
חוזר בחזרה.
כמו בומרנג.
ומכה.
חזק.
במקום הכי כואב.
והלב,
הלב מתרסק.
לאט.
כמו צב שככול שיתאמץ ללכת מהר,
הוא תמיד,
איכשהו,
ילך לאט.
כי הוא צב.
וזה טבע הדברים.
המילים,
מהדהדים בראשך,
כאילו רק לפני שנייה שמעת אותם.
הם חוזרים על עצמם,
שוב,
ושוב.
כאילו במטרה לחסל אותך.
סופית.
רגלייך מתחילות לנוע, באיטיות.
ואתה מרגיש כבר כמעט מסוגל לעקור אותן מהאדמה.
ואתה מצליח.
רגלייך עולות לאט לאט,
למעלה.
והעפר כלא היה
מתנדף.
ורגלייך נקיות.
נקיות מכל לכלוך.
אך אתה מרגיש,
בדיוק כמו ידייך.
שאינך מסוגל להזיז את אצבעותייך.
כי קפוא.
קפוא שם כל כך.
והכאבים נמשכים.
מלווים בחום.
שיעול.
הקאות.
ממש כאילו אתה חולה.
חולה במחלה רצינית.
אך לא,
אתה יודע שלא.
שזה סתם.
שזה רק,
מרוב הקור.
האוויר הקפוא.
השלג.
הגשם זלעפות,
שהתחיל ממש ברגע זה.
ואתה עומד,
עומד באמצע שום מקום.
קופא למוות.
ולא חושב על להיכנס לביתך.
כי אתה יודע,
שאין לך,
אין לך בית.
ושוב זה קורה.
שוב אתה נוכח לדעת,
שאתה חסר בית,
הומלס.
שאתה חסר משפחה,
בודד.
אי שם בעולם.
לבד.
וזה הורג אותך.
הקור דואג לחסל אותך.
אבל אתה מאמין,
שברגע האחרון,
שתהיה על סף למות,
מישהו,
יבוא להציל אותך.