שוב

שוב, השמיים אפורים.
שוב, השמש נעלמה.
שוב, אין ציפור ששרה.
שוב, צבעי הקשת נעלמו.
שוב, הכל חשוך.
שוב, כל הקירות לוחצים.
שוב, הראש כואב.

ואין כוח.
אין כוח לחכות.
אין כוח לנסות.
אין כוח לסבול יותר.
אין כוח לשמוח.
אין כוח לחייך.
אין כוח לכלום.

ואז..
אז זה כואב.
אז זה מעצבן.
אז זה שובר אותנו. לאט.
אז זה מוריד אותנו לקרקע. לקור הנורא.
אז זה מחסל. בהדרגה.

ושוב,
השמיים אפורים.
והכל חשוך.

ולי אין כוח.
באמת,
לכלום.