מלאך לוחם -המשך

.
"שון?"קראה..שוב שומעת את קולו
"הילחמי!"פקד עלייה כשהיא נלחמת בסערת רוחות מתחזקת..כשהגשם גם הוא מתגבר.
.כשאחד ממלאכי הרשע פונה אליה.
"את שון כבר לא ניתן להציל.."קרא,מתגרה בה
"אהרוג אותך!.רוצח!!!!!!!!!.."קראה.נלחמת בו היטב.פוצעת אותו.ותולשת מצווארו את המגן שלו..
"לא!"קראה לורי.."היזהרי,זה יהרוג אותך.! רסקי את המגן שלו!"קראה
"הוא הרג את שון!"קראה נלחמת בו.
"אם לא תיזהרי הוא גם יהרוג אותך.."קראה לורי.."ושון לא היה רוצה בכך.".
שכן,המגן של מלאכי הרשע הוא חזק ומסוכן..ואף עלול להרוג את מי שנוגע בו.באם תהופנט.היא תהפוך אפלה ותעבור לצד הרע.ותקבל כוחות חזקים שישפיעו עלייה לרעה..
"זה מושך אותי כמו מגנט!"קראה
"נסי להתנגד ודרכי עליו בכל הכוח!"קראה לורי מופיעה לידה."נפצי את החותם!".
"לורי!!!!!!!!!"קראה.."עזרי לי!"
"קחי!"קראה לורי זורקת לעברה אבן גדולה.."נפצי את החותם.מהר!"
ליז אחזה באבן והחלה מכה בחותם בעקשנות..עד שהתנפץ..אך אחד הרסיסים פצע אותה.
"איי!!"קראה אוחזת בידה המדממת.שולפת את הרסיס בקור רוח מתוך הפצע.כאב,זה לא דבר שהפריע לה כעת.האומץ חלחל וזרם בדמה..כמו כן חשה את רוחו של שון.מגבה אותה..
"מה קרה?"שאלה לורי.
"נפצעתי.."קראה..כורכת חתיכה מחולצתה על ידה הפצועה.
"את בסדר?"שאלה לורי.שנלחמה לצידה.
"כן."ענתה בטוחה בעצמה.."נטפל בזה כשנגיע למחנה.אל תדאגי לי.אני בסדר.."
"איזו לוחמת!"חשבה לעצמה.."שון לא טעה כשבחר בה..היא חזקה מאוד."
מאוחר יותר..כששבו למחנה ..נגשה לורי אל ראש השבט..שהבחין בארשת פניה העצובים..
"את נראית נסערת..מה הענין?"שאל ראש השבט..מבחין בדמעות שבעיניה.
"יש בפי בשורה איומה.."החלה לומר..
"מה קרה?..מדוע את כל כך נסערת?"שאל..מנסה להבין את פשר התנהגותה.
"שון לא שרד בקרב..הוא נהרג."בישרה לו לורי את הבשורה המרה.
"ידעתי שזה יקרה.."אמר ראש השבט..מרכין ראשו בצער."הוא היה מין הטובים ביותר מלוחמיי.."
שניים מחבריו נשאו את גופתו.."אני מקווה שהוא לא סבל,לפני שמת."
"סבלו לא היה רב..הוא מת זמן קצר מאוד לאחר שנפצע.הוא נלחם באומץ רב.תמיד הערצתי את אומץ ליבו וכוחו.הוא היה.מיוחד.."אמרה לורי..שהשתדלה לשמור על קור רוח.משום מה,היא,עדיין..אהבה אותו..
"לא מזמן מיניתי אותו למפקד הכוח.."הצטער ראש השבט.."הוא היה לי ליד ימיני, כחבר..וכבני.בחור יקר."
מספר שעות לאחר מיכן..ישבה ליז בחדר שלה..על המיטה.מביטה בטבעת שעל אצבעה.שון נתן לה אותה.כאות לאהבתו
דפיקה קלה נשמעה בדלת..
"מי זה?"שאלה.
"לורי..אני יכולה להיכנס?"שאלה.
"כן.."ענתה,כשהדלת נפתחת.
"את בסדר?"שאלה כשליז, מוחה את הדמעות מעיניה.
לורי התיישבה לידה.
"אייך היד שלך?"שאלה..
"בסדר.זה קצת כואב,עדיין."אמרה.
"תקשיבי..אני מצטערת ,שצעקתי עלייך,בג'יפ.,"אמרה לורי.
"אני יודעת..זה בסדר."אמרה ליז מניחה את ראשה,על כתפה של לורי..
"אני פה מתוקה.בשבילך.".
"אני אהיה בסדר.."ענתה..
"אני רוצה שתדעי..שאני איתך.ולא בגלל ששון אמר לי.אלא כי את חברה שלי.אני אוהבת אותך,נלחמת היום בגבורה.כמעט איבדתי גם אותך.אם את לא רוצה לבוא ללוויה..זה ליגיטימי.זה בסדר."אמרה לורי.אך,ליז,החליטה שהיא באה,ללוות את שון בדרכו האחרונה..
.כששתיהן..קמות,ויוצאות מהחדר.מסע הלוויה החל..
לורי הספידה אותו בלוויה שנערכה ,מספר שעות מאוחר יותר..
"זה יום עצוב לכוחותינו.ועבורי,באופן אישי..שון היה,לוחם,חבר.דמות אח,אך יותר מכל..חבר טוב,שידע תמיד לומר את המילה הנכונה,בזמן הנכון.ותמיד עזר ותמך.לא רק איבדתי,לוחם..איבדתי חבר.צוואתו במותו,הייתה..שנמשיך להלחם..ללא כניעה.ולא נאבד את דרכנו..וביום מין הימים..ננצח במלחמה,עתיקת היומין הזו..לא נפסיק להלחם.עד שתושג מטרתנו..בליבנו,יחיה תמיד.כשהלב האדיר הזה, נדם.נוכחתי לדעת,עד כמה נדיר היה.כמה חזק.כמה אמיץ..וכמובן,כמה אתגעגע אליו.".
מניחה על קברו הטרי,ורד אדום.כדם.
היא עמדה לצידה של ליז,כפי שהבטיחה לשון,יום לפניי כן.
"הוא נתן לי מכתב בשבילך.."אמרה לה. לורי.
"מכתב?"שאלה.."איזה מכתב?"
"הוא השביע אותי..שאם יקרה לו משהו,שאתן לך את המכתב שהוא כתב לך הוא נשא אותו עימו..עד שלבסוף מסר לי כדי שאתן לך אותו.."אמרה לה שוב..מגישה לה את המכתב..
ליז שמה אותו קרוב אל ליבה..עדיין מריחה את הריח שלו.על דף הנייר.ליז ישבה לבדה על החוף.פותחת את דף הנייר שעליו היה כתוב המכתב


"ליז.אהובתי,"פתח את מכתבו.
"אם את קוראת את המכתב הזה,שניכתב בדם ליבי, סימן,שנהרגתי בקרב.
אני יודע שזה קשה.וזה אחד המכשולים איתם צריך להתמודד לוחם אמיתי.לאבד מישהו קרוב.מישהו אהוב.
אני אשגיח עלייך .אני אהיה,בכל מקום אליו תלכי.אהיה באוויר.בחוף.בחדר.איתך,בליבך.
כתבתי את המכתב הזה כי לא יכולתי לבטא,את כל האהבה,שאני מרגיש אלייך..לא יכולתי לבטא את כל הדאגה.ששוכנת בתוכי.זורמת בדמי חזק,כמו רעל מכאיב.אני מצטער,שהיית צריכה לאבד אותי,כדיי להגשים את עצמך. הלב שלי,נשבר בקרבי. כשאני חושב על זה..אך,עם זאת.אני לא מסוגל להרפות ממך. אני אוהב אותך,יותר מידיי מכדיי לסור הצידה. וזה מכאיב לי.
ההרגשה הזו.ההרגשה הרעה הזו,טרם הקרב.הכתה בי כה חזק.היה לי חיזיון .מין הבזק.
אותו לא יכולתי בשום פנים ובשום אופן לספר לך.ובטח שלא לפני קרב.לא יכולתי לספר לך..
ראיתי דם,דם בכל מקום.צפיתי קרב קשה..עם המון הרוגים לכוחותינו.כשאת או אני בניהם.
ראיתי את מותי.ומותך.כן,ליבי מבשר לי רעות.,זו תחושה נוראית.
אעשה הכל בכדי שאת,תינצלי.יש בי הרגשה כי מהקרב הזה,כבר לא אשוב.עינדי את המגן תמיד.אל תסירי אותו מצווארך.הוא ישמור עלייך.
לא ירחק היום בו נשוב וניפגש..אני מקווה.אני עוד אשוב.ראי זאת כהבטחה.
וזכרי,אל לך לאבד תקווה.גם אם נראה כי הכול אבוד.תמיד יש מעט רסיסים של תיקווה.
מתוקה שלי..כבשת את ליבי מההתחלה,והוא שלך,לעולם ועד.אני אוהב אותך.שון."
לאחר שקראה את מכתבו.ישבה על החוף.מביטה בגלים..היא חשה במשב רוח נעים,נוגע בה.חשה בריחו הנעים של שון...הרוח נגעה ושיחקה בשערה..
"חבל שאינך כאן.."אמרה...
...
"אל מי את מדברת?"שאלה לורי מתיישבת לידה.
"אה..כלום..חשבתי על שון."אמרה.."לא הספקתי לומר לו.."
"מה לא הספקת לומר לו?"שאלה שוב לורי.
"שאני אוהבת אותו.."אמרה ליז.
"נראה לי שהוא יודע שאת אוהבת אותו.."אמרה לורי..
"את חושבת?"שאלה,מבעד לדמעותיה.
"כן."אמרה לורי ,מניחה את ראשה של ליז על כתפה.."את יודעת שבכל בעיה .אם את צריכה כתף לבכות עלייה.אני כאן,בשבילך.."אמרה לה.
"תודה.."אמרה מוחה את הדמעות מעיניה."אני יודעת שאם זה היה קורה הפוך..הוא היה נותן לי את הלב שלו,פיזית,כדי להציל אותי...הוא ,נתן לי את חייו.לא עשיתי מספיק בכדי להציל אותו."
",אל תאשימי את עצמך,מתוקה.." אמרה לורי.."עשית דיי והותר מאמצים להציל אותו..לא תמיד זה מצליח.אנשים מתים,זה קורה,לצערנו..כל הזמן,הוא רצה יותר מיכול..שתישארי בחיים,שתינצלי .זה כנראה,היה בלתי נמנע.".
"אני כל כך עייפה.."אמרה.."עייפה מלבכות."
"את זקוקה למנוחה.."אמרה.."הניחי עליי את ראשך."
ליז הניחה את ראשה על ברכיה של לורי,ונרדמה.
הן ישבו באוויר הפתוח.נדמה היה לה כי חשה במגעו של שון.הרוח,ליטפה את פניה.זה היה נעים כל כך.
מאוחר יותר..ישבה לבדה,בחדרה..חושבת,על אהובה המת..שחרף נפשו,בכדי להציל אותה.
"שון,"קראה בשמו..אוחזת במגן שלו,שתלוי על צווארה.הוא רץ,מה שנקרא :ישר אל תוך האש,בכדי לחפות עלייה בקרב,וכך,הציל את חייה.
הוא כל כך אהב אותה,עד כי חייו היו פחות חשובים לו.
"אני איתך.."אמר.."תמיד.."דמעות מתפרצות מעייניה..הלוחמת האמיצה שלו..כבר אינה פוחדת.למרות האובדן שלה.מה שלא הורג מחזק ומחשל...
"אני אקום את דמך..,"קראה."בדמי נשבעתי.".
"לא.אל תתעסקי בנקמה..,"אמר.."זה מסוכן מידיי..הגשימי את תפקידך,לוחמת שלי..היי אמיצה.כבשי את הצער.,"קרא..מחזק אותה."אני אחזור.".
"אני שומעת..אך לא רואה אותך.."אמרה.."איפה אתה?"
"אני איתך ,בזכותך.בזכות אהבתך.."אמר.."אני עוד אשוב,"הבטיח לה."נכון..אין לי דופק.אבל,אני רואה ושומע אותך.".
"את אינך רואה אותי..אך,אני איתך..לצידך.תמיד."אמר.