אחרי הפרידה

חושך..קר,אפל..
מילים קיצוניות,פוגעות..לעיתים פוצעות,הורגות..נשלחו כמו חיצים מורעלים לאוויר..
הבטת בי,במבט אפל,מלא רוע וכאב..ועכשיו,כאוס,בלגן.
הותרת אותי לבד,שוכב על הרצפה,פצוע,מדמם,מתפתל מכאבים,מושיט לך יד כדיי שתצילי אותי,ואת,כאילו דרכת עלייה,באכזריות..מתפללת שאמות.מוות בייסורים.נזהרתי,בעצמי,שלא אכאיב לך יותר.אך את
נלחמת בי ללא רחמים.פצעת אותי אנושות,כשאת מותירה אותי למות,.בתוך גשם שחור וסמיך של רגשות.
ושתיקתך,מפרה את שתיקתי.שפתיי מדממות,מלנשק אותך.עייפתי מלחכות,לחוש בחיבוקך.
כן,כשיתפזר העשן הסמיך,את תהיי,לבדך בעולם.הכל בנינו נשרף,.נקטל,הושמד.
גופי עייף.והזמן,אינו עוצר.כל מבט פוצע,כל מילה חודרת לוורידים כמו רעל.
דמעות.דמעות קרות,זולגות מעיניי,זה כואב,כמו מוות.ניסיתי בטפשותי להתקרב.להרגיע אותך.
אם אנסה כעת אפגע עוד יותר.אאלץ לחכות,עד שהנשורת הגרעינית תתפזר,בכדי שלא תחדור לי לדם.ותפרק,אותי,גם מבפנים.עליי להיות חזק,כעת.כדיי שלא אמות מסבל.ואיין גרוע מצער.כשהוא מתפשט,כמחלה בכל הגוף,איין הגנה.איין תרופה.מנגנון החיסון,כושל.כל תא ותא,זועק את שמך.
הרגש עוד קיים,חזק.אני מאוהב.וזה הורג,מוות במנות קטנות.לאט לאט.
כל מילה,מבט,בכי,היה כמו חץ מורעל שחדר לי ללב.
לא יודע,אם בעתיד,אוכל עוד לאהוב,כפי שאהבתי.
את הרגת אותי.אני כעת,כמו רוח רפאים,ללא תוכן
נתתי לך הכל.הגנה.נתתי לך את דמי,ואת,רוקנת אותי.
נתתי לך את הלב שלי,ואת עשית בו כרצונך,ושברת אותו.
נתתי לך את חיי ות רוקנת אותם,קרעת אותי לגזרים.
לא אסבול עוד לראות את פנייך.
קולך,המתוק,צורם באוזניי,מגעך,מרתיע אותי.
זהו,זה נגמר.איין יותר כלום.זו מכת חורבן.זה הסוף.
איין יותר מלחמה.איין יחסים.המטרה הושמדה.
וגם איין לי יותר מה לתת.הכל,לקחת ממני.גם את חירותי.את חיי.ויתרה מכך,נטלת את כבודי.
ואיין מצבה.הכל נקבר,מתחת לאפר קר.לא נשאר זכר.
עתה,עליי לשוב למקומי,ולהתאושש..להתאושש,להחלים,מפצעי המלחמה האיומים,אותם..תרפה רק,אהבה אחרת.חדשה.אאלץ לחכות,בסבלנות,עד שתבוא.בסוף הריי,תמיד מתאוששים.,וקמים שוב,על הרגליים.אך, לשם אלך,עם לב חסין,ומחוסן יותר מפניי כאב.רסיסי תקווה מתקתקים נראים באופק.אוליי,הגיע הקץ למכואבי.
המסע,הסתיים.