בגלל שאני אוהב אותך...

סיפור זה הינו סיפור בהמשכים. בתור התחלה העליתי את שני הפרקים הראשונים. אם אהבתם ואתם רוצים שאעלה את ההמשך, הגיבו לי...
תודה! מקווה שתהנו... :)

         1.   


מכירים את זה שהחיים נגמרים בשיא ושצריך להתחיל הכל מחדש? שכל מה שהכרת ואהבת... נעלם?
 שחלק ממך עזב והשאיר אותך לבד...?
הנה אני, בדרך לניו יורק, בדרך לחיים חדשים אחרי שהחיים הקודמים התאכזרו אלי.
אבא שלי, הבן אדם הכי נפלא שאי פעם היה קיים, מת. סיים את חייו בתאונה קטלנית שכמעט הרגה גם אותי.
מאז ומתמיד היינו החברים הכי טובים ומאותו היום שאמא עזבה אותנו נהפכנו ממש לשותפים לצרה. אהבתי אותו יותר מאהבה של בת, בשבילי הוא היה כמו חבר טוב שאפשר לדבר איתו על הכל.
כשהוא נפטר נפער לי בור בחזה שרק הולך וגדל ואינו מתאחה, לא פעם אני מתעוררת בלילה ומגלה את הכרית רטובה מדמעות געגועים אך במשך היום אני מספיק חזקה כדי לעצור הכל בפנים ולהלביש על פני הבעה של הכל-כבר-בסדר, לכן כשאמא התקשרה אחרי הלויה ושאלה איך אני מרגישה העמדתי פנים שהכל כשורה ושאני בסדר גמור ומחכה כבר בכיליון עיניים לעבור לגור אצלה, מה שהיה לגמרי לא נכון. לא רציתי בנוסף לאבא לאבד גם את חברי ואת המקום שאהבתי, רציתי לסיים תיכון בעוד שנה  כמו שאר בני השכבה שלי בתיכון האזורי של קונטיקט ולא באיזה תיכון ענק והמוני במנהטן.
לא רציתי את מסיבת הפרידה המדהימה שאירגנו לי ואת הדמעות ששפכו חברותי הטובות. 
אבל ככה זה כשהחיים שלך תוקעים לך סכין בגב ומובילים אותך בדרך משלהם לשביל אפל ולא מוכר...


כשהדייל הורה להדק חגורות הרגשתי את הבטן שלי מתהפכת ובקושי ראיתי את האורות של ניו יורק מתקרבים לכיונינו.  אמא בטח מחכה לי טרמינל, אולי לבדה ואולי בליווי ג׳ורג׳. לא ראיתי אותה מאז כיתה ט׳ כשביליתי אצלה חודש מחופשת הקיץ. רגשות מעורבים גאו בתוכי, געגוע והתרגשות מצד אחד אך עצב ורגש בלתי מוגדר מצד שני. לא התכחשתי לפצע הבלתי מגליד שעזיבתה הותירה בי  אך כן ציפיתי לפגישה המחודשת איתה, היא חסרה לי, חסרו לי דיבורי הבנות שלנו והצחוק שלה שתמיד גרם גם לי לצחוק בזמנים טובים יותר.
מחיתי דמעה סוררת כשנזכרתי מה היינו רגילים להיות לפני ארבע שנים, משפחה קטנה ומאושרת ששום דבר מעיב על האושר שלה.


גלגלתי את העגלה לפני ונכנסתי לטרמינל . המוני בלונים וצבעים טישטשו את עיני, סרקתי את הפרצופים השונים, מחפשת את הפרצוף המוכר של אמא. מצאתי אותה, לבושה בג׳ינס הדוק וגופיה לבנה צמודה עם תיק תואם מנפנפת לכיווני וקוראת בשמי בקולי קולות. דחפתי את העגלה לכיוונה
״קייטי, מתוקה, כל כך טוב לראות אותך!!״ היא אספה אותי לחיבוק דוב ״גם אותך, אמא״ מלמלתי לתוך כתיפה, היא שינתה תסרוקת בשיערה הבלונדיני- נוטה לחום שבעצם הוא העתק מדויק של שערי. שערה שתמיד היה קצר וקופצני נפל עכשיו בתנועות גליות עד למעבר לכתפייה ונתן לה מראה צעיר יותר.
היא אחזה בכתפי והרחיקה אותי מגופה כדי שתוכל להתבונן בי ״מתוקה, גדלת! ואת נראית מדהים, יפה כל כך...״ היא טפחה על השמלה הקצרה, האורירית שלבשתי, הדחיקה קבוצת שיערות למאחורי אוזני והחליקה את ידה על לחיי. ראיתי אותה מנסה לעצור דמעת התרגשות מלפרוץ החוצה ושוב אספה אותי לזרועותיה ״אני כל כך מצטערת על אבא שלך״ היא לחשה באוזני, נאבקתי בגוש בגרוני שאיים לפרוץ החוצה והתעלמתי מהבור בחזי שהעמיק.
אמא שיחררה אותי מהחיבוק 
ולקחה מידיי את העגלה עם המזוודות ״את בטח עייפה מאד, בואי ניסע הביתה, תוכלי לישון קצת ואחרכך יהיה לנו הרבה זמן להתעדכן. הרכב בחניה, ג׳ורג׳ רצה מאד לבוא איתי אבל הוא נתקע בעבודה, כמו תמיד. הוא עובד על פרויקט חדש והוא בערך חי עכשיו בעבודה ומבקר בבית...״ חצי ממני הקשיב לה וחצי ממני ריחף איפשהוא, הייתי עייפה ומבולבלת וחיכיתי רק להניח את הראש ולישון מבלי להתעורר לעולם. 
בחנייה חיכתה לנו לימוזינה. זה היה חדש לי. תמיד ידעתי שלאמא וג׳ורג׳ לא חסר כסף ושיש להם וילה ענקית באפר איסט סייד במנהטן, אודות למפעל הבשמים הענק שבבעלותו של ג׳ורג׳, אבל לימוזינות בתור תחבורה יומיומית?! את זה עוד לא הכרתי, כנראה שהפרויקט החדש הזה שהוא עובד עליו לא גורם לו להפסדים בכלל...
״ אז מה?״ גיחכתי ״ הרשיון שלך כבר לא בתוקף?״
 היא גיחכה ״לא. הוא משמש אותי מצוין כשאני נוהגת בלמבורגיני שג׳ורג׳ קנה לי כמתנה ליום הנישואים שלנו, הפגז׳ שלו פשוט קטן וחששתי שלא יהיה מספיק מקום למזוודות אז הזמנתי את הלימוזינה״
הושטתי לנהג הלימוזינה את תיק הצד שלי, עדיין מגחכת ונכנסתי פנימה דרך הדלת שהוא פתח לי בג'נטלמניות האופינית של בחורי מנהטן. 
את כל הדרך לבית של אמא וג׳ורג׳ העברתי בשיחה ערה עם אמא, זאת אומרת במונולוג ארוך של אמא והנהונים דחופים שלי, הייתי יותר מדי עייפה עד לבסוף נרדמתי, מקווה שלא באמצע משפט חשוב כי זו הוכחה די ברורה לכך שלא ממש הקשבתי לה. התעוררתי כשהגענו לפתח הבית הענק שהיה יכול להכיל בקלות את הבית הקטן של אבא ושלי שלוש פעמים. שמתי לב לכמה שינויים בחצר, לצמחים חדשים ולהרבה יותר ירוק ממה שאני זוכרת מהביקור הקודם שלי. אמא אחזה בידי בזמן שהנהג הכניס פנימה את המזוודות והובילה אותי לחדר שלי. בפעם הראשונה שבאתי לבקר אותה היא הראתה לי את החדר הזה ואמרה: ״ זה החדר שלך ותמיד ישאר שלך, הוא יחכה לך בכל פעם שתבואי לבקר״ כמה אירוני שמעכשיו הוא באמת יהיה החדר שלי ושאני אאלץ להסתגל לעובדה הזה..
״ עשיתי בו קצת שינויים״ הזהירה אמא ופתחה את הדלת, החדר הענק באמת היה שונה, הקירות היו צבועים בדיוק באותו צבע שמנת שבו היו צבועים הקירות בחדר שלי בבית עם אבא ״ השתדלתי לגרום לך להרגיש כמה שיותר בבית״ חיבקה לי אמא את הכתפיים. ״ תודה״ חייכתי אליה , המראה המוכר של הקירות הצבועים באמת היה מחמם לב. המשכתי לסקור את החדר, המיטה הענקית מלאת הכריות שעמדה באמצע החדר לא דמתה ולו במעט למיטה הקטנה שהיתה בחדרי הקודם. על יד המיטה תלויה היתה מראה ענקית ולידה פינת איפור מושלמת. וילונות המשי שכיסו את החלון הענק היו מותאמות למצעי המשי ולשטיח שהתפרס על רצפת החדר. בצד השני עמדה דלת ענקית, כנראה הארון. החדר היה יפה, יותר מידי יפה, יותר מידי מה שלא הייתי מעולם מעיזה לבקש... עד שהרגשתי מעט מנוכרת אליו. לפתע הבחנתי שהאחיזה של אמא על כתפי היתה חזקה מעט כנראה תוצאה של ההבעה הלחוצה שנחה על פניה, היא ממשרוצה שהחדר ימצא חן בעיני.
״תודה, אמא, אני אוהבתאת השינוים"  שלחתי לה חיוך שמיד ריכך את פניה. 
״ יופי" כמו תמיד היא הייתה החלטית "השארתי לך פיג׳מה על המיטה כדי שלא תצטרכי לפתוח את המזוודה או את הארון, אהה, אגב, הארון מלא בבגדים חדשים אך נאלץ לערוך עוד שופינג.
אז אני מניחה שנפגש כבר בבוקר, תשני טוב, מתוקה!״ היא הדביקה לי נשיקה למצח ועזבה את החדר. זיגזזתי לכיוון המיטה הענקית, השעון הורה על השעה 2:45 לפנות בוקר, את הלילה הקודם ביליתי במסיבת פרידה ובהכנה לטיסה כך שלא עצמתי עין גם בלילה ההוא וגם בטיסה. בקצה העין הבחנתי שהפיג׳מה היא בעצם כותונת לילה פלאנל קצרצרה עם הרבה תחרה ורודה ולפתע תקף אותי געגוע עז לטרנינג שקבור במעמקי המזוודה, אך עוד לפני שהספקתי לחשוב יותר מידי החלפתי את השמלה בכותונת הורדרדה התחרתית, קרסתי על המיטה ונרדמתי.


                ב׳.        


אני הולכת בשביל העולה לבית שלנו בקונטיקט לבושה בכותונת לילה ורודה זועתית, הצמיחה שם סבוכה ומגיעה לי  עד לגובה הברכיים, אני נאבקת בדשא שהודף אותי אחורה ומצליחה לבסוף להגיע לדלת. אני לוחצת על הידית אך היא לא נענית לי. היד שלי משפיעה עליה כמו רוח לסלע. אני נאבקת בידית בכל כוחי אך לפתע גם הצמחיה מתחילה לסגור עלי ולהצמיד אותי לדלת שלא נפתחת, זעקת פחד נפלטה מפי והתעוררתי.
החדר היה מוצף אור, קרני השמש פרצו פנימה מהחלונות, דרך הוילונות שהיו משוכים הצידה. אט אט הצלחתי להשתחרר מכבלי השינה והמציאות הציפה אותי, זה היום הראשון שלי בבית של אמא במנהטן ובמקרה זה גם היום הראשון של תחילת הלימודים בתיכון האזורי ובתור תלמידת י״ב אני צריכה להעיף מעלי את השמיכות, לקום וללכת לבית ספר כמו כולם אפילו שאבא שלי מת לפני שבועיים ושרק אתמול נחתתי בניו יורק. 
השתחררתי מהשמיכות ונעמדתי מול המראה, נערה מבולבלת עם שיער בלונדיני סתור לבושה במשהו ורוד, קצר לא מוגדר עפעפה אלי מהמראה, הפנים שלה היו מכוסות בדוק של עצבות ובלבול, העיניים הכחולות היו ים של חוסר אונים. ניסיתי להלביש חיוך משכנע על הפנים. לא רציתי להראות מרירה ולא מאושרת. רציתי להיות אני, מאושרת, עצמאית וחסרת דאגות כמו שהייתי רגילה להיות ולא לתת לבור בחזה לפרק את כולי ולהפוך אותי לשברים של חרס., בתור התחלה החלטתי לפנק את עצמי במקלחת בוקר נעימה ומרעננת. חדר האמבטיה החדש שלי היה יפיפה, מכוסה באריחים ורודים ולבנים ובג׳קוזי תואם.
לאחר המקלחת הוצאתי מהמזוודה את הג׳ינס האהובים עלי וחולצת טישרט קצרה.
כשסיימתי להתארגן ירדתי למטה, לסלון, שלא השתנה מאז שאני זוכרת אותו, אמא ישבה על הכורסא, עטופה בחלוק בוקר, שקועה בעיתון הבוקר של ניויורק טיימס, ״בוקר טוב״. היא נעמדה וחייכה לעברי ״איך ישנת? מסכנה שלי... עוד לא התאוששת מהטיסה ואת כבר צריכה להתחיל תיכון חדש... אבל אני מכירה אותך את תסתדרי מצוין. בואי, נאכל ארוחת בוקר״ היא הובילה אותי לשולחן קטן בסגנון אפריקאי במדשאה בחוץ עליו היו מונחות 3 צלחות עמוסות בגבינות וחביתות. הבטן שלי קרקרה לפתע והזכירה לי שלא הכנסתי לפי כמעט שום דבר מאכל ביומים האחרונים. התישבתי בדיוק כשג׳ורג׳ התקדם לעבר השולחן ״ בוקר טוב, קייט. ברוכה הבאה לביתנו״ הוא חייך אלי חיוך רשמי. 
ג׳ורג׳ הוא הטיפוס של הבוס הקשוח שלך מהעבודה או הפקיד בבנק שלא מתפשר על העמלה והמשכנתא ובמקרה הזה הוא גם בעלה של אמא שלי מזה שלוש שנים, זה שנותן לה נשיקה מידי בוקר ומנסה להיות נחמד כמה שהוא יכול אלי, בת שלה....

חצי שעה  לאחר מכן עמדתי בשערי התיכון אליו לקחה אותי אמא ברכבה לאחר שסירבתי בכל תוקף לבוא עם לימוזינה ליום הלימודים הראשון שלי. אמא התנצלה ואמרה שהרכב שהם קנו לי עוד לא מוכן לנסיעה וזו הייתה הסיבה שהיא הציעה את הלימוזינה, אני כמובן סירבתי וניסיתי לעכל את העובדה שאני הולכת להיות בעלת רכב פרטי בקרוב.
התיכון היה ענק... חניה עמוסה ברכבי יוקרה שנת 2011 השתרעה על שטח גדול לפני המבנה, מבנה התיכון היה עצום ותלמידים רבים הלכו שם כמו בסרט נע. לפי השילוט וקצת עזרה מתלמידים הגעתי למשרד ההנהלה שם קיבלתי את דף המערכת שלי בתור תלמידת י״ב 2. כשהצילצול הרעיד את קירות התיכון הבחנתי שהשיעור הראשון שלי זה אנגלית בכיתה מס׳ 56, מצאתי את הדרך די בקלות כי למזלי באותה קומה של ההנהלה היו רק כיתות 40-60 . 
נכנסתי לכיתה רועשת מאד ואיכשהו פילסתי לי דרך ומצאתי לי כיסא ריק. התישבתי. כשהמורה התחיל את השיעור פתק התעופף לשולחני : ״פנים חדשות?! נעים להכיר, אני אמנדה, ממש מאחוריך״ סובבתי את הראש ונערה שחורת שיער עם עיניים מלוכסנות גדולות קרצה לעברי. ״ היי! נעים מאד! קייט. ישר מקונטיקט...״ החזרתי לה פתק.
התחלתי לבחון את הפנים החדשות שמסביבי מימיני ישב נער בלונדיני גדול ורחב שבהה במורה, משועמם. משמאלי ישבה נערונת דקת גזרה, לבושה בשמלה קצרצרה ועקבים והחליפה מבטים עם נער גבוה ורזה, שחור שיער שישב משמאלה.
כמה מבטים מסוקרנים ננעצו בי, כנראה בתור הבת עם הפנים החדשות. כשצילצל הפעמון, נזכרתי שעוד לא הנחתי את הדברים בלוקר והרי כתוב לי קוד ללוקר מס׳ 275 שלי אך אין לי מושג היכן הוא ממוקם במקום הענק הזה.
 אמנדה התקרבה לכיווני, מחייכת מפה לאוזן וגוררת אחריה נער תכול עיניים לבוש בעניבה תואמת לחולצה ירקרקה חלקה.
״היי, שוב״ היא חייכה לעברי ״תכירי את מייק. מייק, זאת קייט, באה אלינו הישר מקונטיקט...״
״נעים להכיר״ הושטתי לעברו יד והוא לחץ אותה בבטחון מופרז ״ ולמה יפיפיה כמוך הגיע להשתקע אצלינו בניו יורק סיטי?״ 
הסמקתי מעט ״ אתה יודע, העיר הגדולה, אפשרויות וכל זה... לא... האמת היא שאני גרה עכשיו אצל אמא שלי כי... אבא שלי נפטר״ 
״אני מצטער לשמוע״ הוא טפח לי על השכם ״ אבל באמת העיר הגדולה מציעה ליפיפיה כמוך הרבה אפשרויות... אני לשרותך, אם את רוצה להכיר אותם״
אמנדה דחפה אותו במרפקה וגלגלה אלי עיניים ״ הייתי משאיר לך את מספר הפלאפון שלי אבל אני מעריך שעוד ייצא לנו להפגש פעמים רבות אז... נתראה״ הוא חייך ועזב משם בצעד בוטח. אמנדה חייכה לעברי ״אל תקחי אותו ברצינות, הוא ככה תמיד, מפלרטט עם כל אחת...״ 
״ זה בסדר גמור״ החזרתי לה חיוך ״  איפה נמצא בדיוק לוקר 275?״ 
״אני אקח אותך לשם, אני גם כן צריכה לעבור דרך הלוקר שלי, איזה שיעור יש לך לאחר מכן?״
העפתי מבט במערכת ״ ספרדית״
״מצוין, גם אני הולכת לשיעור ספרדית...״
שחור השיער והרזה עם השמלה הקצרצרה חלפו על פנינו חבוקים כשהלכנו  בדרכינו ללוקרים ונפנפנו לאמנדה שנפנפה אליהם חזרה ולחשה לי ״ תכירי, ראיין וקלייר. זוג עוד מאז שהתחלנו את התיכון, בעצם מאז ומתמיד...״היא גירדה באפה במבט מבודח.
כשהגענו ללוקר מספר 275 השאירה אותי שם אמנדה והלכה ללוקר שלה, הנחתי את ספרי הלימוד שלי ושלפתי רק את ספר ספרדית, טרקתי את דלת הלוקר בדיוק כשמישהוא סגר את דלת הלוקר שלידי, הבטתי לכיוון ההוא, עיני פגשו זוג עיניים שהעבירו בי צמרמורת... נשימתי נעתקה כשגיליתי שהעיניים שייכות לנער גבוה ושרירי עם פנים מושלמות כשל מלאך. התאבנתי לעיני יופיו המסחרר. שערו החום נפל בריפיון על מצחו, מתחת לעיניו הירוקות-אפורות שהמיסו במבטם כל חלק בגופי היו עצמות לחיים גבוהות, עורו שזוף וגופו היה שרירי וחטוב.
בחלק קטן מתודעתי הבחנתי שהוא בוחן אותי גם כן אך לא טורח להכיר את עצמו בפני, פשוט עמדתי שם והרגשתי מטומטמת עם המבט המזוגג שבטח היה בעיני ולא הצלחתי להוציא מילה.
״אוה, הי נייט״ שמעתי לפתע את קולה של אמנדה לצידי.
״אני מבינה שפגשת את קייט״
״קייט״ הוא כאילו התעורר וחייך חיוך מסנוור לעברי מושיט את ידו. ״ נעים להכיר אותך!״ לחצתי את ידו בפנים מאובנות, לא הצלחתי לחייך אליו חזרה. המגע ביננו העביר בי רטט חשמלי מכפות הרגליים עד לראש.
״נעים גם לי" מלמלתי, אף פעם לא היה לי יותר נעים לפגוש מישהוא. אף פעם לא הרגשתי שאני רוצה להכיר ככה מישהו, לדעת מה מסתתר מאחורי העיניים המדהימות, הירוקות-אפורות האלה.
הצלצול הקפיץ את כולנו ונייט זרק בחיוך: ״ עוד נתראה״ ועזב את המקום. הייתי נשארת ממוגנטת לרצפה אילולא אמנדה לא הייתה מושכת אותי בלחץ שפעם-המורה-לספרדית-העיף-תלמידים-על-איחור-והיא-לא-רוצה-לעוף-לפני-נשף-תחילת-הלימודים.
במשך שאר השיעורים עד ארוחת הצהרים לא התרכזתי כלל. ריחפתי במקומות אחרים לגמרי. אודות לאמנדה הצלחתי לעבור משיעור לשיעור מבלי להתבלבל.
כשירדנו לחדר האוכל מייק הצטרף אלינו חובק מותניים של נערה בלונדינית עם ריסים ארוכים הממסגרים עיניים כחולות גדולות. לקחתי מהבר סלט, כריך טונה ודיאט פפסי, בעוד שאמנדה לקחה המבורגר ופחית קוקה קולה, מסתבר שאכילת ג׳נקפוד לא משפיעה על הגוף החטוב שלה בעוד שאני צריכה להתנזר מהדברים האלו כדי לשמור על שלי ככזה.
אמנדה הובילה אותי לשולחן בו ישבו כבר הזוג, ראיין וקלייר ונייט שישב מימינו של ראיין, הלב שלי האיץ את פעימותיו למראהו, חשתי שאני נמסה תחת העיניים הירוקות האלו כשהוא הנהן לי בראשו לשלום. התישבנו ואמנדה הציגה אותי לראיין וקלייר שחייכו אלי בנחמדות. במשך כל הארוחה לא הצלחתי להתיק את עיני מנייט, הוא ישב בדיוק מולי, שיחק במזלגו בפסטה, שקט ולא חלק מהשיחה הערה שהתנהלה סביב השולחן. באוזן אחת שמעתי שהבנות הודיעו על נשף תחילת השנה שיתקיים למחרת בערב באולם שלפי מילמולי ההתפעלות של מייק הבנתי שהוא נחשב כיוקרתי מאד. אמנדה וקלייר קבעו ללכת לחפש שמלות היום וכמובן שאלו אותי אם ארצה להצטרף, הסכמתי בניד עפעף והשארתי להן את תיכנון מסלול השופינג שלנו.
כשראיין רצה לדעת מהיכן אני באה, עניתי לו שמקונטיקט. בזוית עיני ראיתי את נייט מגניב חיוך מבודח לעצמו. כיווצתי את גבותי, מה מצחיק בעובדה שאני באה ממקום קטן ולא מעניין במיוחד?!
אך לפתע הוא הפנה אלי את העיניים המהממות שלו ושאל: ״ אז זה נכון מה שמספרים? בקונטיקט באמת גדלים אווזים יותר מבני אדם?״
הלב שלי החסיר פעימה אך למזלי הצלחתי להשיב לו בקול יציב למדי :״ תלוי מאיזה כיוון אתה מסתכל, באגמים או בכפרים... אבל בוא נגיד שזו שמועה כמעט נכונה, האווזים מרגישים שם בני בית לכל דבר...״
הוא גיחך בתגובה ושאר המבטים בשולחן הופנו לכיוונינו והחלו לדון בנושא אם קיימים אווזים במנהטן וברחבי ניו יורק כולה, הצטרפתי לדיון ערה לעובדה שנייט מגניב לעברי מבטים מחוייכי אך הצלחתי לרסן את עצמי ולא להשקיע את כל כולי בבהייה חסרת תכלית בפניו המושלמים....