הילד הכי מושלם...

אני עדיין לא מצליחה להאמין, אחרי 6 שנים שהכרנו, כל הזמן הייתי מסתכלת עליו, מחכה שהוא יעשה משהו, אבל הוא רק היה צוחק עליי, פוגע בי, מעליב אותי. ולי לא היה אכפת, תמיד שיכנעתי את עצמי שהוא הכי טוב. שהוא לא מתכוון ושהוא מאוהב בי למרות הכל. תמיד שכנעתי את עצמי לסלוח לו, ראיתי אותו מודה שהוא אוהב מישהי אחרת, אחרי כמה חודשים הוא אהב עוד מישהי, אבל אותי לא. הוא אף פעם לא התקרב אליי, לא הקשיב לי, לא שמע אותי. הוא תמיד התעלם ממני. סלחתי לו אלף פעם. אבל יום אחד הבנתי שהוא לא הכי טוב, הוא רע ואני לא רוצה לראות אותו יותר. כשהלכתי לבית ספר ראיתי אותו שוב, כל כך יפה כאילו נברא רק בשבילי, סלחתי לו, הוא המשיך לצחוק עליי לפגוע בי עם כל החברים שלו, הוא אהב בנות אחרות, לא אותי, הוא דיבר איתן, הסתכלתי עליו, לא יכולתי להתעלם ממנו. כל השיעורים הסתכלתי עליו. ראיתי אותו מחייך לבנות אחרות, ל'מקובלות' כל כך יפה וטוב (לא אליי) איך הוא יכול לאהוב את הכל כך רעות. ניסיתי לשכוח ממנו. זה לא עזר. יום אחד הוא לא הציק לי עוד, הוא גם הסתכל עליי, הוא חייך אליי. אבל הכל היה בדיחה, ילדה אחת סיפרה לו משהו עליי משהו רע הוא רק צחק עליי כל הזמן. לא יכולתי לסבול את זה. יצאתי החוצה לרחוב. המכוניות נסעו מהר לרגע ראיתי אותו בתוכי, ראיתי אותו, אבל מה שראיתי זה מישהו הכי טוב שיש, מושלם. שמעדיף מישהי אחרת, שצוחק עליי שפוגע בי, שלא רואה מי אני מבפנים. התחלתי להתקדם, לחצות את הכביש אבל לא במעבר חצייה וגם לא בטוח שאסיים לחצות את הכביש. שמעתי צפירה חזקה לידי, המכונית עשתה ברקס רועש אבל זה לא עזר. והכל נגמר, זהו הלך הכאב והסבל הזה עליו, לא שמעתי, לא ראיתי, לא הרחתי ולא הרגשתי. רק טעמתי את טעמו המר והריק של הדבר הנורא מכל...