אהבה ממבט אחרון-פרק 6

הלכנו והלכנו והלכנו.
לא שאלתי מתי נעצור, כי חשבתי שזה טיפשי לשאול, בטח נגיע עוד מעט...
אבל זה לא היה עוד מעט.התחלנו להתקרב למקום אפלולי וחשוך, עכשיו עצרתי "אני לא הולכת לשם" אמרתי בתקיפות והוא חייך "אל תדאגי... רק הכניסה כזאת חשוכה.. אחריי זה יש פנסים".
איפו אנחנו שעכשיו בוקר ויש לאיזה מקום קרוב לעיר שלנו (ידעתי שאנחנו לא בעיר כי עברנו את הקניון) חושך מוחלט. היססתי, להאמין לו? והוא כאילו קרא את מחשבותיי "את סומכת עליי?" הינהנתי והוא התחיל ללכת, על החיים ועל המוות!.
------
חושך.
"איך אתה רואה משהו?!" קראתי ואני אפילו לא ראיתי את אדוארד, רק החזקתי לו את היד כדי שאני לא אפול כאן איפושהוא או משהו כזה.
"אני... אההה בא לכאן כל הזמן" אנשים עונים דיי מהר על שאלות... הוא מסתיר משהו, זה ברור.
נעצרתי ולא נתתי לו לזוז "מה קרה?" שאל וידעתי שהוא לא רואה את הבעת הפנים שלי הכעוסה "מה אתה מסתיר ממני?! למה אנחנו פה?!" רציתי כל כך לשבת עכשיו, אבל הכל כל כך חשוך!.
"אני רוצה לשבת... כואבות לי הרגליים" אמרתי והוא ליווה אותי למה שזה מרגיש, ספסל, והתיישבתי באנחה "מה עכשיו?" שאלתי אותו ולא שמעתי תשובה.
שמעתי מילמולים מרחוק ואז...
בום!.
"מה זה היה?!" קפצתי בבהלה והרגשתי שאני רועדת מפחד, כן, יש כזה דבר לרעוד מפחד.
"כלום..." שמעתי את אדוארד ממלמל משהו "בואי, כבר מאוחר" הוא אחז בידי בחוזקה והלכנו כנראה חזרה.
הוא מסתיר משהו, זה בטוח.