אהבה ממבט אחרון 2- פרק 1

עברה שנה.
אני כבר עוד מעט אהיה בת 15 ואין לי חבר. אדוארד עבר לגור מחוץ לעיר, רחוק מאוד. וג'ון, מת.
בהתחלה כשגיליתי את זה הייתי מזועזעת ולא יכולתי לומר דבר. ואז בכי פרץ ממני, בכי שארך שבועות.
אדוארד נעלם, אבל אליס לא. היא עוקבת אחריי בלי סוף, עד לרחוב של הבית שלי ועד לקניון, עד לבית הספר ועד לאזור הקודם המצמרר שלהם.
אני נזכרת שלפני שבוע בערך אליס הפילה אותי ונעצה בי מבט ארסי "הנשמה של אדוארד מתה. בגללך" טוב אבל הוא עדיין חיי, אבל הוא זה שהרג את ג'ון שלא עשה דבר.
ואז היא הלכה משם, אבל עדיין עקבה אחריי. עכשיו כשנוי יודע מכל עניין הכוחות והיא בענייניים, אני יודעת שאני יכולה לספר לה הכל. פתאום התחשק לי לראות את אדוארד, לא יודעת למה, פשוט ככה, בהחלפת מבטים מהירים
-----
"ארוחת ערב!" התעוררתי בקריאה הזאת של אמי. וואו, כנראה נרדמתי לכמה שעות שינה טובות. לאחר שג'ון מת, לא יכולתי להירדם והרבה פעמיים לא ישנתי בלילות ועכשיו אני משלימה את שעות השינה שלי, כדי שלעזעזל ייעלמו לי כבר השקיות מתחת לעיניים!.
קפצתי מהמיטה שלי, הכנסתי את כפות רגליי לתוך נעלי הבית החמימות שלי שיש בתוכן פרווה נעימה, וירדתי למטה, וריח נעים של אוכל סיבב אותי בתוך עולם הריחות המדהים הזה.
אבל פתאום לא היה לי חשק לאכול וצעדתי כמה צעדים אחורה "אין לי תיאבון" אמרתי במהירות והתחלתי ללכת למעלה "חזרי הנה גברתי הצעירה" שמעתי את קולה החד של אמי ומיד הסתובבתי והלכתי אלייה "מה אמא?" אמרתי לה. היא הסתובבה אליי "את בקושי אוכלת משהו. אני רוצה שתשבי ותוכלי" אמא שלי נראתה באמת מאוד מורגזת וגם מודאגת, ידעתי שהיא דואגת לי "אמא. אני לא רעבה" אמרתי לה והלכתי לעבר אבא שלי שיב על הספה והסתכל על משחק כדורגל. "היי" אמרתי בלחש. "היי חומד, שבי, מכבי תל אביב מובילה" ניענתי את ראשי בשיעמום "אבא אני לא מבינה בזה" אמרתי לו והבטתי בו בבוז.
אבא חייך אליי "תאמיני או לא. גם אני לא" ואז שנינו צחקנו ואמא עצרה את כל הצחוק שלנו "ג'וליאנה. את לא תתחמקי מזה" היא הדגישה כל מילה ולא היה לי כוח להתווכח איתה "בסדר" מילמלתי וניגשתי לשולחן וראיתי מזווית הראיה שלי שאמא שלי מחייכת חיוך ניצחון ונאנחתי.
-----
בשירותים.
הייתי חייבת לברוח מהארוחה הזאת. נו טוב, אכלתי קצת אבל אז הרגשתי בחילה ורצתי לשירותים.
אם היה כאן חלון יותר גדול, הייתי אולי קופצת ממנו ובורחת, רחוק רחוק.
אני אחכה קצת, אולי איזה חצי שעה, שההורים שלי יילכו כבר.
----
אחריי שעה יצאתי מהשירותים כששמעתי את ההורים שלי נועלים את הדלת ויוצאים לאנשהוא.
רצתי מיד לצלחת שלי וחייכתי אלייה "הפעם את לא תגיעי אליי" ואז הלכתי לזרוק אתכל מה שהיה בתוך הצלחת ועשיתי קול שכאילו אני נגעלת "איככ".
הייתי צריכה ללכת לשאוף קצת אוויר ולכן יצאתי החוצה ליד הבית שלי ונשמתי את האוויר הנקי שמסביב לבית שלנו.
הבטתי מסביב, שקט מוחלט. ראיתי זוג אחד שצחק ביחד, הו! כמה שרציתי להיותב מקום הנערה הזאת שצחקה צחוק מאושר ומדהים. ניגבתי דמעה שנזלה לי מהעין, באמת היה לי עצוב, באמת.
אבל אני חייבת להתמודד עם זה, חייבת.