אהבה ממבט אחרון 3- פרק 1

חודש בלי אדוארד.
"אהה אפשר להיכנס?" נוי דפקה על דלת החדר שלי. לא הזחרתי תשובה והיא דפקה שוב "ג'וליאנה? זאת אני, נוי". לא עניתי, שכבתי על המיטה קפואה.
הרגשתי איך שפתיי נעות, מאייתות את המילה "אדוארד". ונוי, כאילו שמעה אותי קראה בדפיקות "ג'וליאנה?! אני יודעת שקשה לך ואת רוצה את אדוארד אבל את חייבת לצאת החוצה! ההורים שלך מתחרפנים!". התהפכתי לצד ונרדמתי ואז מילמלתי "ת..תגידי לא..אמא שלי... אני רוצה לשתות".
חודשיים בלי אדוארד.
"ג'וליאנההה! שיעורי בית! יש לנו מורה חדשה שקוראים לה ללי. איזה שם מוזר הא?".
"אהה ג'וליאנה?"
הוצאתי מחברת מן המגירה והתחלתי לצייר. כפי שהבנתי מן הציור זה היה אדוארד, תווי הפנים של הנער שבציור הזכירו לי את אדוארד, שבאותו זמן בציור חייך אליי.
"לכי נוי" שמעתי את עצמי אומרת ובצד ציירתי בורוד לב, ממש ליד אדוארד וכתבתי למטה "אדוארד- תחזור".
שלושה חודשיים בלי אדוארד.
"יום הולדת שמח! יום הולדת שמח! יום הולדת לג'וליאנה!" מאחוריי הדלת עמדו שניי ההורים שלי ונוי, בריין ודרק.
"קדימה גו'ליאנה!" שמעתי את קולו של דרק "זה יום ההולדת ה-16 שלך! את בטוח תרצי לחגוג אותו, נכון?!". הנדתי בראשי בשתיקה "לכו. את יום הולדתי אני אחגוג עם אדוארד". שמעתי את אמא שלי ממלמלת משהו ואז מתחילה לפרוץ בבכי "כבר שלושה חודשיים היא נעולה בחדר שלה בלי לצאת החוצה! מה אני אעשה?! מה?!".
ואז שמעתי איך כולם מרגיעים אותה, שאדוארד יבוא, הם בטוחים בכך, אך אני לא רואה שום סימן לכך, שום סימן.
ארבעה חודשיים בלי אדוארד.
רציתי לראות את ליילה שהבטיחה שתשמור לי על אדוארד שם, שתוביל אותו לפה, אך בכל החלומות שלי לא הצלחתי לראות אותה. הכדור הכוח שיצרתי נעלם ואיבדתי כל תקווה, מדי פעם התחלתי לצעוק שהוא לא יבוא, שהוא מת.
התחלתי לצאת מהחדר שלי, אבל לא החוצה.
באותו יום אביבי ירד גשם, והאח החשמלי שיש לנו בסלון חימם אותי מבחוץ אך לא מבפנים.
שמעתי איך הדלת נפתחת ואמי עומדת בפתח הדלת- בידה המטרייה שלה ושקיות מקניות שעשתה.
"בואי אני אעזור לך" מילמלתי וניגשתי אלייה ולקחתי מידייה את השקיות והלכתי לשים אותן במטבח.
היא באה כמה שניות אחריי וזרקה את כל השקיות שלה בסלון. "תנחשי מה?!" קראה בהתרגשות "מה?" אמרתי בקול משועמם. היא נראתה קצת פגועה אבל עודדה את עצמה להמשיך "תתחילי לחטט- הדבר האהוב עלייך!". לקחתי את השקית הראשונה שראיתי- שקית קטנה וורודה ובתוכה הייתה אריזת מתנה קטנה. "זה בשבילי?" החטפתי לה מבט והיא הינהנה. קרעתי את האריזה ובתוכה התגלה צמידים אופנתיים ושרשרת.
"תודה" מילמלתי והיא רק חיבקה אותי ואז עברה למבט הרציני שלה "ג'וליאנה- כמה אני דואגת לך. אני כבר פחות דואגת כי יצאת לפחות מהחדר שלך ואת ראית איזה רזה את?!" כמו כל בני האדם הסתכלתי על עצמי והיא צדקה, הייתי כמו איזה מקל "נראה לי שאדוארד לא היה רוצה לראות אותך ככה" והנה היא פגעה בנקודה החלשה שלי. דמעות התחילו לזלוג מעיניי "אנ.. אני מצטערת! לא התכוונתי..-" הינהנתי בהבנה "אני יודעת".
לקחתי את השקיות והלכתי אליי לחדר, רציתי רק להיות מתחת לפוך ולבכות.
-----
לקחתי מחברת ספירלה אדומה והתחלתי לרשום:
"אני אחזיק מעמד
אמרת שתבוא
ואני האמנתי בך
אך האם תבוא באמת?
אני מאמינה שכן".