בגלל שאני אוהב אותך... פרק 10

10.
מייק, ראיין, אמנדה וקלייר עזבו את בית החולים זמן קצר לאחר שהחשיך. מייק התעקש שהוא הולך להביא את הדברים של נייט מביתו במקום שגברת האדג'נס תצטרך להביא לו אותם ואמנדה שהבינה שאני הולכת להישאר פה אמרה שהיא דואגת להביא לי את כל מה שדרוש לי מהבית.
כשהודעתי לאמא שאני נשארת בלילה בבית החולים היא ניסתה להסיט אותי מהרעיון בטענה שאני לא יכולה לשנות את החיים שלי עכשיו, כשנייט חולה... ניסיתי להסביר לה שאני פשוט לא מסוגלת לחזור הביתה ולהשאיר את נייט פה, לבד כבול לכל המכשירים האלו ובסופו של דבר הצלחתי לגרום לה שלא לבוא ולגרור אותי בכוח מבית החולים.
נייט עשה לי גם בעיות, הוא טען שהוא ילד גדול ושהוא יכול להישאר לבד גם בלי ביבסיטר. כשהוא ראה שאני מתעקשת ושכל מה שהוא יגיד לי לא יעזור לו, הוא הפנה את השכנועים שלו לאמא שלו והצליח לשכנע אותה שתלך הביתה כי הוא נשאר בידיים טובות. שמחתי שאני מאפשרת לגברת האדג׳נס את האפשרות לישון בבית, היא היתה נראית כמו אחת שזקוקה לכמה שעות שנה נורמאליות בשביל להעלים את העיגולים השחורים מתחת לעיניה.
נייט ביקש מהאחיות שתדאגנה לי למיטה מתקפלת ולא הסכים להקשיב לי כשאמרתי לו שאני יכולה להסתדר מצוין על הכורסא שבחדר. הוא אמר שמניסיונו מההירדמויות שלו בכורסא מול הטלוויזיה זה ממש לא נחמד להתעורר בבוקר עם גוף תפוס ומכווץ...

"אתה מפחד?" שאלתי אותו כשישבנו שנינו על מיטתו מאוחר יותר לאחר שמייק ואמנדה כבר הספיקו להביא לנו את הבגדים וללכת.
"לא" הוא ענה לי ומבטו בהה בנקודה כלשהיא "כמו שאמרת, אני אצא מזה..."
הבטתי בו, הוא חייב לצאת מזה... הגוף שלו כה שרירי וחסון, מה הם כבר כמה תאים קטנטנים שמפריעים למהלך התקין שלו?! הוא חייב להתגבר עליהם.
"מה שכן מפחיד אותי" הוא אמר לאחר דקת דומיה "כמה זמן ייקח לי להבריא, אני לא רוצה שתצטרכו לדאוג לי במשך הרבה זמן..." הוא נאנח "את, אמא שלי, מייק וכולם..."
"אתה יודע שלא משנה כמה זמן זה ייקח" העליתי חיוך קלוש על שפתי " אני תמיד אהיה איתך!" לקחתי את ידו בידי ושילבתי את אצבעותיי בין אצבעותיו. "תמיד..."
הוא הנהן בחיוך והרים את ידו כדי להחליק אותה על מצחי ברוך.
הנהנתי והשפלתי את מבטי, לא רציתי שהוא יראה בדמעות שבצבצו בעיני. רציתי כל כך להאמין כמוהו שהכל יהיה בסדר...
"קייט" ידו הרימה את סנטרי "אני מצטער שאת צריכה לעבור את זה בגללי..."
גיחכתי ומחיתי מהר את הדמעות "אתה זה שאמור לעבור את זה, לא אני... ואתה עוד מצטער?!"
הוא נאנח והביט לתוך עיני ברצינות "אפילו.... אני בכל זאת מצטער" עיניו הביטו עמוק לתוך עיני והמיסו את תוך תוכי. הוא אימץ אותי לגופו, התרפקתי עליו, חיבוקו נסך בי מעט עידוד ולחשתי לתוך אזנו "אתה חזק, אתה יכול לנצח את המחלה הזאת, אני יודעת" ומשום מה הרגשתי שאני מאמינה למה שאני אומרת, הוא חיבק אתי חזק יותר ושפתיו לחשו לתוך אוזני: "כל עוד את מאמינה בי, אני מאמין בעצמי..."