הבדיחה הפרטית של הגורל,פרק 5

בהיתי בפלאפון המצלצל על המיטה.
הוא צלצל כדקה,ללא מענה.
לבסוף רטט פעם אחת אחרונה והשתתק.
רק אז שמתי לב שאני לא נושם.
מה היא רוצה ממני?
מאיפה יש לה את המספר שלי?
למה שתתקשר אלי ככה סתם,ועוד כשהתעלמה ממני כל כך הרבה זמן?
קמתי מהמיטה בעצבנות,לקחתי את הפלאפון,פתחתי מגירה בארון וזרקתי אותו לשם.
אני אצטרך לשנות את המספר...
''צוויץ צוויץ,צוויץ צוויץ,הודעה!''-הודיע הפלאפון ממעמקי הארון.מעניין מי שינה לי את הצליל של ההודעה.
נשמתי עמוק ופתחתי את הארון.
הוצאתי את הטלפון מהמגירה,פתחתי את ההודעה ובהיתי בה למשך כמה שניות.
''אביב,בבקשה תענה.זאת נלה...אנחנו חייבים לדבר.בבקשה אל תתעלם!''-היה כתוב שם.
מה לכל הרוחות היא רוצה ממני?ממתי היא מדברת איתי???
לא החזרתי לה תשובה.התעלמתי גם מהפלאפון,שהמשיך לצלצל כל היום.
לבסוף היא נכנעה כנראה,כי הפלאפון לא השמיע קול מ9 בערב.
נרדמתי מאוחר,מוטרד מהיום שעבר עלי.
בבוקר נלה,נלה שלי, העירה אותי והודיעה לי בקול מתרגש שאבא החליט להפתיע אותנו ולקחת את כולנו לחו''ל.
הוא לא אמר לאן.
נלה כולה רעדה מהתרגשות ושמחה,היא ממש אהבה לטוס לחו''ל.
גם אני אהבתי,אבל ראשי היה מוטרד מדברים אחרים באותו רגע.
''מה,אתה לא שמח?''-שאלה,מופתעת.
''בטח ששמח!''-אמרתי,ומרחתי במהירות חיוך על פניי.
''הכל בסדר?אתה נראה קצת מודאג...''
''לא,הכל בסדר.אל תדאגי.סתם כאב ראש.''-שיקרתי.אבל על נלה לא הצלחתי לעבוד.
היא התבוננה בי כמה שניות במבט מודאג,ואז חייכה,קמה ויצאה מהחדר.
נפלתי חזרה על הכרית.
חו''ל.
נלה המכשפה.
הילה בהריון ומסיבת ההפתעה לנלה.
התעמלות.
מראה חדש.
יותר מידי דברים נפלו עלי בבת אחת,ולא ידעתי להתמודד איתם.לפחות לא לבד.
אבל אין לי עם מי לחלוק את חששותי.
אין לי חברים...ואני לא רוצה להדאיג את ההורים שלי או של נלה...
אבל אני כן יכול לדבר עם בן.יכול להיות שהוא יבין אותי ויידע להציע לי משהו...
קמתי מהמיטה והלכתי למקלחת.
כעבור רבע שעה יצאתי ממנה,נקי ורענן.
התלבשתי,הסתרקתי,וירדתי למטה.
במטבח חיכתה לי ארוחת בוקר מדהימה שאמא הכינה לכולנו,לפני שהלכה לעבודה.
השעה היתה כבר אחרי צהריים,כשניגשתי לבן והצעתי לו לצאת לסיבוב.בזווית העין ראיתי את נלה מסתכלת עלי.
כעבור 10 דקות כבר היינו בחוץ,מסתובבים באיזה פארק ליד הבית שלנו.
''אז מה,סתם רצית לשאוף אוויר צח ביחד איתי?''-שאל בן בקול תמים לכאורה.
''האמת שלא.''-עניתי-''רציתי לדבר..להתייעץ איתך לגבי משהו.בעצם הרבה דברים.''-עניתי,מהסס.
''שפוך.''-אמר.
שפכתי.
סיפרתי לו על נלה המכשפה,איך שהטרידה אותי במשך תקופה ארוכה,ואיך שניסתה ליצור איתי קשר אתמול.
סיפרתי לו על ההתעמלות הקשה שאני צריך לעשות בכל יום.
סיפרתי לו על כמה שאני רוצה לשמח את נלה שלנו,ולעשות לה מסיבת הפתעה כמו שצריך.
סיפרתי לו על זה שאין לי עם מי לחלוק את כל זה,חוץ ממנו.
סיפרתי לו הכל.
והוא פשוט הקשיב,בלי לומר מילה.
כשסיימתי,הוא פשוט שתק כמה דקות,בוהה בשרוכים שלו.
ואז פנה אלי ואמר:
''למה לא אמרת לי קודם?למה שתקת כל הזמן הזה?''
עלה לי גוש בגרון.לא יכולתי לדבר.
פשוט רציתי לתת לו חיבוק אחד גדול.
אבל בלעתי את הגוש.
''אני לא יודע.פשוט..ספגתי את כל זה,ואני לא יכול יותר.אני פשוט לא יכול יותר.הייתי חייב לדבר עם מישהו,והאדם הראשון שחשבתי עליו הוא אתה.''-עניתי לו בכנות.
הוא הסתכל לי ישר בעיניים.עיניים בדיוק כמו שלי,ירוקות,בהירות וכנות.
''אז חבל שספגת,אחי.פעם הבאה אתה מוזמן לדבר איתי בזמן אמת.''
הפעם לא הצלחתי להתאפק.פשוט הבאתי לו חיבוק דוב,החיבוק הראשון שלנו מאז שהייתי בן 4.

בתקופה ההיא היינו ממש קרובים.
יום אחד הוא חזר הביתה בוכה.ילד אחד בגן העליב אותו.
ניגשתי אליו,והושטתי לו את שתי ידיי.זה מה שתמיד עשיתי,והוא תמיד צעד צעד קטן לעברי,הושטי את ידיו הקטנות,וחיבק אותי.
אבל באותו יום הוא לא.
באותו היום הוא הסתכל למטה,אמר לי לעזוב אותו,וברח לחדר שלו.

והנה היה החיבוק הראשון שלנו מאז אותו היום.
בהתחלה בן נרתע,אבל שניה אחרי חיבק אותי חזק.
זה היה רגע של שקט.רגע של רוגע וביטחון.
יש לי על מי לסמוך.
יש אדם שתמיד יהיה מוכן להקשיב ולעזור לי.
אח שלי.

חזרנו הביתה.
עליתי לחדר שלי,הוצאתי את הפלאפון מהארון,כמו שבן אמר לי לעשות.
בידיים רועדות הקלדתי סמס,קראתי אותו פעמיים,עצמתי עיניים ולחצתי 'שלח'.
כעבור חצי דקה באה התשובה.
''וואי איזה מזל שענית.קבענו.''
אני מקווה שבן יודע מה הוא עושה,חשבתי.