הטירוף שנקרא חיי -פרק 5 חלק א'

"יומני! מה קורה? אצלי הכל בסדר! למען האמת? אפילו מצויין!
כבר שבוע שאני לא דואגת מאורן, מהקשר בינינו ומכל גורם אחר!
מצד אחד אני עצובה ומצד שני אני המאושרת שבאדם!
אני עצובה כי אין לי כבר את ההתרגשות הזאת של להיות בתוך קשר, ההרגשה שיש מי שאוהב אותך ודואג לך ויעשה כל כדי שיהיה לך טוב...
אבל מצד שני, יש לי משהו יותר טוב! יש לי את אדם שדואג לי, אבל לא דואג מעיק כמו אורן שהתקשר ב-2 בלילה לפחות 10 פעמים כי היה לו חלום שאני בוגדת בו ורצה לוודא שזה לא נכון... למרות שהסתבר שבסוף הוא בגד בי...
אדם אוסף אותי כל בוקר ושואל מה שלומי לא כי הנימוס מחייב אלא כי הוא באמת רוצה לדעת! הוא מצחיק אותי, עוזר לי ללמוד למבחנים, מייעץ לי מה לעשות, ופשוט נמצא שם!
והכי טוב זה, שהוא ידיד ולא החבר שלי ככה שאני לא צריכה לדאוג שהוא מקנא כשאני מדברת עם מישהו אחר או משהו כזה כמו שכל בן שהיה חבר שלי עשה...
בקיצור, נראה לי שאני אוהבת את המצב הנוכחי הרבה יוצר מהמצב הקודם =]"
"הילי!" נשמע קולו של אדם מכיוון החלון שלי "בואי כבר!"
סגרתי את היומן שלי, שמתי אותו במקומו הסודי, (בארון, במגירה, מתחת להלבשה התחתונה, אף אחד לא יעז לחפש שם חיחיחי), לקחתי את התיק ויצאתי.
"היי" אמרתי בעודי מדלגת אליו.
"מישהי פה עליזה היום" אמר.
"אהה סתם נהנית מזה שהשתחררתי מהנטל הזה שקוראים לו אורן ברי" אמרתי, מקפצת לגובה על האספלט בנעלי הבובה השחורות שלי. "אצלך יש חדש?"
"אמא שלי בהריון" אמר וחייך, איזה חיוך יפה יש לו! השיניים שלו מאוד מאוד לבנות! אפילו יותר מדי לבנות, יש דבר כזה יותר מדי לבן? רגע, יש כמה סוגים של לבן?
"הילי" אמר וקטע את הדיון המרתק שנערך לי בראש על האם יש כמה גווני לבן?
"אה?"
"אמא שלי בהריון"
"אה" אמרתי והמשכתי לדלג.
באמצע הדילוג קלטתי מה הוא אמר, נחתתי ונעצרתי במקום.
"רגע מה?!"
"בפעם שלישית גלידה, אמא שלי בהריון"
"אעאעאעאעאעאעאעאעאעאעא!" צרחקתי וקפצתי על אדם בחיבוקים ונשיקות.
"חחחחח אני מבין את התלהבות... אבל אין צורך להיסחף... אוקיי הילי... די הילי... הילי... הילי אין לי אוויר... הילי אני נחנק פה..."
עזבתי אותו וצרחתי "אוומייגאד!!!!"
"אני יודע!"
"לרגל החדשות המשמחות אני מרשה לך לעשות לי שק קמח!" אמרתי
"אוק- רגע מה? איך זה בדיוק קשור?" אמר
"הולך להיות לך את האח או האחות הקטנים שתמיד רצית! זה אומר שאתה צריך להתחיל להתאמן בלעשות שקי קמח ואני יותר משמחה לתת לך להתחיל להתאמן עלי"
"יש לך מזל שאני אוהב אותך" אמר
"יאי! רגע, מה?" הוא הרגע אמר שהוא אוהב אותי? מה לעזאזל...?
"נו, אוהב אותך בתור ידיד" אמר
"אהה יופי התחלתי להילחץ!" אמרתי וטיפסתי לו על הגב.
ואדם התחיל לרוץ כשאני על גבו.
"אדם רגע זה מסוכן!" צרחתי, ואחזתי בו חזק.
"אל תפחדי!" אמר והאיץ.
"אעאעאעאעאעאעאע!" צרחתי בקול הדק שיוצא לי כל פעם שאני מרימה את הקול.
נכנסנו לחצר בית הספר וכל הילדים הסתכלו עלינו, בעיקר בגללי, כי המשכתי לצרוח, אבל כבר לא מפחד, אלא מהנאה.
רגע שהוא עצר ירדתי, צוחקת.
ישרתי את חצאית המיני שלי ואמרתי "זה היה כיף" ולאט לאט המבטים עזבו אותי ואת אדם. (עכשיו, לפני שאני אמשיך, כדי שלא תחשבו שאני סתומה, רציתי לציין שמתחת לחצאית היה לי מכנסון).
"אוקיי אני חייב ללכת למזכירות" אמר
"אוקיי ניפגש בכיתה" אמרתי, חיבקתי אותו התחלתי ללכת לכיוון הכיתה.
הבטתי על הרגליים שלי ועצרתי לרגע כדי סדר את הגרבים כדי שיגיעו עד הברכיים.
כשקמתי המשכתי ללכת, מביטה למטה ואז נתקעתי במשהו, או יותר נכון, במישהו.
אמרתי "סליחה" והרמתי את המבט, ואז קלטתי במי נתקלתי.