הילד ההוא

עכשיו כשאני חושבת עליו אני פחות מתגעגעת, כבר עברו כמה חודשים מאז אותו היום שראיתי אותו שם,
את הילד ההוא לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו כל כמה שניות שוב סובבתי את הראש לראות אם הוא עדיין שם, עומד שם, לא ראיתי אם הוא מסתכל עליי גם, אבל לא היה לי אכפת. רק לראות אותו עושה לי טוב... לא דיברנו, שנינו עמדנו שם כל אחד בקצה השני, רק הסתכלתי עליו, כל הזמן... אחר כך המשכתי להסתכל עליו הוא עמד שם מחכה לכלום כמעט, ניסיתי להתעלם להראות שלא אכפת לי ממנו ליד אנשים אחרים, אני לא יודעת מה הם חשבו וגם לא היה לי אכפת כל כך בעצם, רק הוא היה לי חשוב מכולם.
לא ידעתי מה הרגשתי כלפיו, אהבה, חיבה, שנאה. פשוט לא הצלחתי להוציא אותו מהראש שלי, את השם שלו לא ידעתי, לא ידעתי איפה הוא גר, רק ידעתי שזה הוא, עומד שם בדממה או ברעש, ואני בקצה מסתתרת מתחבאת מסתכלת עליו. מתי שהוא הלך הרגשתי צביטה קטנה בלב, הייתי חייבת לרוץ אחריו,
לומר לו אבל לא עשיתי את זה. אחרי שלא ראיתי אותו שוב לא הצלחתי להוציא אותו מהראש שלי, היו ימים שכל הזמן חשבתי עליו, כבר לא היה אכפת לי איך הוא נראה, מה השם שלו, איפה הוא גר, מה האופי שלו, היה אכפת לי ממנו מהאדם הזה שלא יכולתי לשכוח, רציתי לדעת למה? למה לא יכולתי להוציא אותו מהראש שלי? אוףףף רק אם הייתי רואה אותו שוב פעם, להסביר לו הכל לשאול אותו לשמו לדעת מי הוא באמת, אבל לא הצלחתי, אין לי שום מידע עליו, אני יודעת רק דבר אחד זה הוא, אני בטוחה...