המלאך הפרטי שלי - פרק עשרים ואחת

עצרתי את המכונית שלי במרחק כמה מטרים מהכניסה לבצפר, ליד גן שעשועים קטן ונטוש. ידעתי שאין שום סיכוי שבעולם ששנינו נכנסים ביחד לבצפר. העדפתי שהוא ייכנס קודם, יעסיק את הגורילות שלו, ואז אני אכנס, אשים את הכובע עליי ואתעלם מכל העולם. כרגיל.
"למה עצרנו?" שאל בהבעה תמוהה.
"כדי שלא יראו אותנו ביחד."
"למה שלא יראו אותנו ביחד?"
"כי... כי אתה זה מיטשל, מיטשל דברסון המפורסם, ואני זו..."
"זו איזבל צ'אנס. מה הבעיה? אני לא מבין."
"כי... עזוב, מיטש. אל תנסה להבין, פשוט רד מהאוטו ותלך, אני אצטרף אלייך אחר כך."
"מה, את מתביישת בזה שאת איתי?" שאל בגבות מכווצות.
"אויש, איזה שטויות. אני מתביישת בשבילך, שאתה תצטרך להיכנס לבצפר הזה איתי..."
הוא הסתכל עליי במשך כמה שניות, עיניו מעורפלות ממחשבות. לבסוף הוא יצא מהאוטו, השתיקה שלו מדאיגה אותי למוות.
במקום ללכת לכיוון הבצפר, כמו שהאידיוט היה אמור לעשות, הוא הלך לכיווני. לדלת המכונית בצד שלי. מה לעזאזל הוא עושה?
"קומי. אנחנו נכנסים לבצפר ביחד." אמר באטימות, עיניו מסתכלות עליי ומקפיאות אותי.
"אבל-"
"אין אבל. אנחנו נכנסים ביחד. את נתת לי מקום לגור, אני אתן לך מקום יותר טוב לחיות. בסוף היום הזה כבר אף לא יציק לך, תאמיני לי." אמר, ופתח את הדלת. הסתכלתי עליו בעיניים פעורות. לא האמנתי. בחיי שלא האמנתי.
"נו? עוד מעט יש צלצול, אני לא רוצה לאחר."
קמתי באיטיות מהכיסא, מתעלמת מהיד שהושיט לי לעזרה. התחלתי ללכת לכיוון הבצפר, עדיין בהלם שמיטשל ייכנס איתי לממלכה שלו. הוא המלך שם, אני הלכלוך שהמנקה מתעלמת ממנו מרוב שהוא מגעיל. המעמד שלי כל כך נמוך שם, עד שיש אנשים שבאמת מאמינים שקוראים לי... פח זבל. זה לא כאילו אני אוהבת את זה, כן? אבל... אני מודה, הייתי מעדיפה להיות יותר בלתי נראית מאשר... מובלטת. ברגע שאני אכנס לשם איתו, כל העיניים ישאו אלי. כולם יתהו, איך "פח זבל" מסתובבת עם המלך.
"חכי לי! כל העניין בלהיכנס ביחד, זה הביחד." קרא, והשיג אותי. הוא קרץ אליי, לוקח את ידי ומשלב אותה בידו.
"מה... מה אתה עושה?"
"הולך איתך לבצפר?"
"לא, מה אתה עושה עם היד שלי?" שאלתי, מסתכלת על ידינו השלובות מוקסמת. רציתי לצלם את התמונה הזו, לנצור את הרגע הזה.
"מחזיק אותה."
"ל... למה?"
"אמרתי לך שאני הטיפוס המחבק." אמר וקרץ לי, מחייך בשאננות שלמרבה ההפתעה, לא עיצבנה אותי. הייתי יותר מדי מופתעת מה... קרבה שהוא יצר בינינו. מה, למען השם, קרה לו?!